מה היתה התחושה שלך?זה היה פחד כזה. היינו ממש שם במגע עם כל האוכלוסייה שם, של הערבים. כל הזמן לבדוק אותם, להיכנס להם לבתים, דברים כאלה, ממש להיתקל בפנים של כל אחד מהם כאילו, באמצע הרחוב. זה היה מפחיד כזה בהתחלה. אחר כך, כשהזמן עבר, אז השאננות נכנסה בכולם. כבר עבר, כל הפחד הזה פשוט עבר. לא היה פחד.

ואז מה יש?ואז מתנהגים גם בצורה שונה לחלוטין ממה שאיך שעלינו לקו. זאת אומרת, אם בהתחלה היינו נכנסים לבית ועושים את זה נורא מסודר ויש את המפקד שיודע קצת ערבית אולי וקצת מדבר איתם וקורא לאבא, והכל כאילו יש סדר מסוים של דברים, אחר כך פשוט זה התגלגל לזה שכולם נכנסים ביחד, נכנסים לדלת, לא משנה אם הדלת הזאת קצת נשברה או קצת זה, פשוט נכנסים. הכיסא שפה עף בגלל איזה בעיטה שעפה גם באותו רגע, וצעקות, צרחות, מושכים את האבא עם הידיים, אין דיבורים כבר כמו בהתחלה, הכל כזה מתנהל נורא בבלגן.

תנסה להיזכר בכניסה אחת לבית כמו שהיא היתה. קודם כל, מה הפקודה שאתה מקבל?הפקודה שאני מקבל, שצריך להיכנס אל הבית כי יש ממנו תצפית טובה על הציר בו היהודים עוברים מדי יום, או-קיי? דוגמה, תל רומידה, האזור הזה שם. נכנסים לבית, הפקודה שניתנת היא להיכנס לבית, לתפוס חלון, ברגע שניכנס מן הסתם הוא יחלק אותנו, כל אחד תופס את החלון שלו עם תצפית והכל. נכנסים, יש משפחה, הוא צועק עליהם בערבית.

מי זה, המפקד?המפקד, בדרך כלל זה סמל. הסמל האחד שמבין קצת ערבית. קורא להם אליו, מכניס את כולם לחדר אחד. ננעלים בפנים. יש מי ששומר על הדלת הזאת, וזהו. מחלק אותנו לחלונות, הם בפנים, זהו. ככה זה פטרול שהוא שמונה שעות. תצפית כזו יכולה להימשך שמונה שעות.

שמונה שעות המשפחה יכולה להיות בפנים?כן, יכולה להיות בפנים. וברגע שנוצר מצב שאחד מהם צריך לצאת, לצרכים או לדברים כאלה או לשתייה או משהו כזה, אז הוא מבקש. הוא דופק בדלת, פותחים, אם החייל שעומד שם, שזה בכלל ילד בן 18 שלא יודע מה הוא עושה שם בכלל, בא לו לתת לילד הזה ללכת להשתין, אז הוא ייתן לו ללכת להשתין. ואם לא בא לו כי חברה שלו זרקה אותו עכשיו, אז הוא לא ייתן לילד להשתין.

יש סיטואציות שאתה זוכר שהמשפחות סבלו שם סתם?אני לא זוכר במדויק. סבלו, מה זה סבלו?

נגיד שמישהו לא נתן לצאת?כן, היה איזה משהו, אבל זה עבר כאילו זה נורמלי לחלוטין, זאת אומרת הוא פשוט לא נתן לו לצאת. היה גם מקרה שהוא ביקש לשתות.

מי זה הוא?חייל קרא למפקד, אני באתי לראות סתם מה הולך, אז הוא הסביר לו שהוא רוצה לשתות, והמפקד חזר לחלון בלי לתת תשובה בכלל לחייל. הוא סתם בא לשאול, אמר לו שהוא רוצה לשתות. המפקד חזר והחייל החזיר אותו פנימה. זהו, ככה זה נגמר בעצם. הוא ביקש משהו, הילד, ביקש לשתות, והוא לא נתן לו. המפקד בא, ראה, חזר, לא אמר מילה, וזהו.

זה אחת הפעילויות הראשונות שלך בצבא, איך אתה מרגיש אז, אתה בכלל חושב על זה?לא, רק יותר מאוחר בשירות קצת חשבתי, בהתחלה לא. בחברון, בית לחם, של התקופה הראשונה שלנו בשטחים, לא חשבתי. חשבתי שזה בסדר, מה, חיילים. הם ערבים, אנחנו מחליטים, אנחנו נכנסים, אנחנו שולטים. אנחנו עם הנשק, לא הם. אנחנו מחליטים מה יהיה. לא חשבתי שיש פה, שצריך לחשוב בכלל, אתה מבין? לא היה מצב כזה.