דיברנו על מי שרצה לעבור לרמאללה. נניח בן אדם מגיע עם הילד שלו, עם סבתא שלו, עם מי שזה, מראה לי טפסים, צריך להגיע לבית חולים ברמאללה, יש לו תור לרופא. הנהלים לפי מה, להבנתי, בתור מישהו שהיה בתדריך, זה שמקרים כאלה צריכים לעבור. מעביר את הבן אדם, ואחרי כמה דקות פתאום אני מקבל, עולים מולי מהמחסום הבא, אומרים לי: מה פתאום העברת אותו? יש נהלים, הוא יכול לעבור. הם, לא בא להם להעביר אותו, אני לא יודע למה.

הם אומרים לך "לא בא לי" או "לא הבנת נכון את התדריך"? לא, זה הכל מאוד נתון לפרשנות מאוד אישית. התדריך הוא לא מגיע לרמה, אומרים לך: או.קיי, אם יש מקרים הומניטריים, אז לאפשר לעבור. מה זה בדיוק מקרים הומניטריים זה מאוד נתון לפרשנות של הבן אדם שמפקד על המחסום באותו רגע. שמה, החבר'ה מהמחסום הבא, התחילו כל הזמן לקרוא לי האו"מניק, כי כל הזמן הייתי מעביר להם אנשים שהם החליטו שהם לא צריכים לעבור. הם אמרו: מה פתאום? הם כאילו, זה ממש לא היה איזה עניין מסודר מי עובר מי לא עובר. זה לגמרי היה, זה היה יכול להיות לפי מה קורה לבן אדם שמפקד המחסום או שלא מפקד המחסום עם חברה שלו בבית, או כמה זמן הוא סגר עכשיו. ממש לפי העניין האישי של הבן אדם באותו רגע. זה אין, זה כמובן לא מגיע לרמה שכאילו בן אדם שעובר אתה, אין מישהו שמרכז את זה, לא החמ"ל. אין נוהל לעלות מול החמ"ל, לבקש: או.קיי, יש בן אדם כזה, האם הוא עובר, לא עובר. לפעמים עושים את זה. לפעמים, מי שבשטח מחליט. זה הכל היה מאוד-מאוד ברדק.