הייתה רשימה שחילקו לחיילים שהיו בסיוע אש של כל המטרות שעד שאתה לא מקבל ממפקד הסיוע אישור לירות – אתה לא יורה. בית ספר, גן, כל מיני דברים כאלה, אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפלסטין), בית חולים, תחנות דלק, תחנות כוח, מתנ"סים שהם חצי של האו"ם, כל מיני קופות חולים, והם אמרו לנו שהם יסמנו אותם על המפה. זה סומן בצבע ירוק, נורא ברור.

פוצצו חלק מהם בסוף? כן. בוא נגיד בסג'עייה פוצצו כמעט הכול מהרשימה של האסורים. כל משהו עם הסיפור שלו, אבל בסופו של דבר הכול הופצץ.

כל המטרות האלה מחייבות אישור מקדים של קצין אש? כן, זה האישור המקדים שלו, וקצין האוכלוסייה מסביר לקצינים שאם אתה מפציץ גן ילדים בלי אישור זה יכול להפסיק את המבצע. הוא [קצין האוכלוסייה] נועד לתת מענה, תשובות.

הוא מתייחס לזה שגם אזרחים יכולים למות? הוא נותן את זה אבל זה לא הדיבור, אנחנו מדברים על המשימה.

אתה זוכר שיגורים לישראל ממוסדות ציבוריים, בתי חולים, דברים כאלה? אתה רואה את השיגורים, יש לך אזעקה ואתה רואה מאיפה זה יוצא. זה עניין של מה אתה מבין מהתצ"א (תצלום אוויר), מה זה הבניין הזה. יש בניין שנראה בניין ממשלתי יותר, יש בניין שנראה בניין מגורים נורא גדול, יש חצר. רוב השיגורים משוגרים מהחצרות של הבתים, ככה שזה גם לא ברור לאיזה בניין זה שייך, לימני או לשמאלי. זה שייך לחצר של הבית הספר או שזה שייך לבניין, לבחור עם החווה ליד. ואז אנחנו [אומרים] "בסדר, גם את זה וגם את זה נפציץ".