ציר ההתעלפויות?לא. אז לפני ציר ההתעלפויות יש סמטה ממש בין שני כתלים כאלה.

כזה שער גדול?כן, כן, מאבן. זה מוביל לשום מקום. לא, אז סמטה יותר צדדית. מול הבית ספר, מול החצר משחקים שמה. היא חסומה אבל, עם תלתלית או משהו. לא, אז כשאנחנו היינו היא לא היתה חסומה, או אני לא מצליח לתאר לך. אז אנחנו, אני זוכר שכל פעם שהיינו נכנסים לשם היינו דורכים את הנשק, וכמובן שכל מי שהיה ברחוב היה עושה "אהה" ובורח פנימה. אבל מעבר לעובדה הזאת, שזה משהו שהוא ככה קצת מפחיד לציבור הפלסטינאי, נכנסנו פעם לסמטה ההיא, הלכנו שם, הגענו לאחת הסמטאות, והיה שם קטע קבוע: כל פעם שהיינו עוברים היה נזרק עלינו בקבוק מאחד מהחלונות. עכשיו, ידענו איזה ילדים זה וגם ידענו מה, למה הם עושים את זה, וזה לדעתי היה בגדר מעשה קונדס מבחינתם, כי אם הם היו רוצים לזרוק עלינו משהו אמיתי הם היו זורקים. זה סמטאות שאתה לא יכול להתגונן, כאילו לא היינו יכולים לברוח מזה. ואיזה פעם אחת הם באמת, ראינו את אחד הילדים, באמת ראינו אותו עם הבקבוק וראינו אותו באמת זורק. אני לא זוכר מי זה היה, אחד החבר'ה קרא לו, ולקחנו אותו להורים שלו ואמרנו: "הוא זורק עלינו בקבוקים. אפשר להפסיק את זה?". ובמקום, עוד לפני שסיימנו את הדיבור, האמא של הילד התחילה להרביץ לו, ואתה רואה את הכאב בעיניים שלה. אתה רואה שהיא מרביצה לו כדי שהחיילים יתרצו. מרביצה לו, ומכות, מכות, חבל על הזמן. ואחרי שהיא סיימה עם מה שנקרא, עם הקונצרט הזה, אז היא הבטיחה לנו: "אל תדאגו, כשהאבא יחזור הוא יטפל בו". ואז פרט ללהתבייש ולהסתובב וללכת החוצה כשאותו מבט שהיה לילד על הפנים כשהוא הסתכל עלינו כשאנחנו יוצאים – פרט לזה, זאת אומרת, לא היה לנו שום דבר אחר לעשות. זה כבר היה מצב, זה היה איזה ברוך שהכנסנו את עצמנו אליו, גרמנו לאיזשהו טריגר תוך משפחתי שבעיני הוא נורא ואיום, ובשבילם לצערי הרב הוא כנראה יומיומי. ואת אותו מבט אני לא, זאת אומרת היה לי איזה כמה לילות ביחד עם המבט.

למה דווקא זה?למה דווקא זה? כי לא אני הרבצתי, אבל אין לי שום ספק שזה ממני. זאת אומרת, כשאנחנו הגענו לחברון, וידענו בדיוק לאיזה מקום טעון מבחינתנו אנחנו נכנסים וכל זה, שלא כמו מה שהיה עם התנתקות בשביל החבר'ה הדתיים-לאומיים, אצלנו לא עשו הנחות. מי שלא הסכים להיכנס – לכלא, ואף אחד לא עשה את זה. היו חבר'ה שאמרו, למשל אחד החבר'ה אמר: אני לא מסוגל לעשות את הפטרולים, והוא לקח על עצמו לעשות שמירות סטטיות יותר מהאחרים כדי שישחררו אותו מפטרולים. זאת אומרת הוא לקח על עצמו עומס שמירות פסיכי כדי לא לעשות פטרולים. כי הוא פשוט אמר: אני לא מסוגל להתמודד עם האוכלוסייה הזאת. אני אשמור על המוצב, בתוך העמדה, ואם יקרה משהו אז יקרה ואין מה לעשות, אבל אני אעמוד פה. וקיבלנו את זה. קיבלנו את זה וידענו שבאיזשהו מקום כולנו רוצים לעשות את אותו דבר בדיוק, או אני לפחות ידעתי שאני רוצה לעשות את אותו הדבר בדיוק, אבל איפשהו אמרתי לעצמי: אם אני לא אעשה את זה אז מי יעשה את זה? והבטחתי לעצמי שכמו ש*** לקח על עצמו לקחת אקסטרה שמירות ולהתמודד עם העומס הנפשי של שמירות עד איבוד הדעת, אז אני אקח על עצמי את העומס הזה ואני אתמודד איתו ואני לא, מה שנקרא on my watch זה לא יהיה. אני אדאג שכשאני בפטרול לא יהיו כאלה דברים. והנה מצאתי את עצמי בדיוק בסיטואציה שממנה, אולי לא הסיטואציה הספציפית, אבל מאוד-מאוד דומה. וזה פשוט תחושה רעה. זאת אומרת זה מעבר לתחושה הרעה, לא רק עם חברון אלא גם ממקומות אחרים, אני עד לא, אני עוד מעט שנה משוחרר, אני עד לפני איזה חצי שנה הייתי מתעורר ככה מדי פעם בלילה עם איזה, היה לי איזה חלום קבוע שהייתי, לא יודע, זה לא בקטע של סיוט של להתעורר מיוזע, אבל היה לי חלום קבוע שאני באחת מהמשימות שהייתי בהן בשירות, למשל בפטרול.

בחברון?היה לי גם אחד כזה שחזר על עצמו איזה כמה לילות. אני בפטרול ומתפתחת איזה סיטואציה כזאת ואני תמיד, כאילו ואני עושה את הדברים הלא נכונים. ואני עושה בדיוק הפוך ממה שאני חושב היום. יש איזה אי הבנה עם איזה פלסטיני, ואני בלי לחשוב לוקח אלה ומפרק אותו מכות כאילו אני איזה לא יודע מה. ואז אתה קם ואתה אומר לעצמך: רגע, מה, המוח משחק. וזה הרבה פעמים, הרבה פעמים זה מרגיש הפוך.