אחד הלילות, היות והיינו המון המון חיילים וצריך לעשות משהו, אז הלכנו לעשות מעצרי שב"כ. נכנסנו לבית של משפחה. האבא שאותו חיפשנו לא היה שם. הייתה שם אמא וילד שהוא היה איפשהו על הגבול בין ליקויי למידה קשים לתסמונת דאון, והיה מחשב. עכשיו אחת מההוראות הייתה להביא כל חומר אלקטרוני שאתה יכול למצוא בבית של האנשים שאתה נכנס אליהם. היות וזו הייתה ההוראה, המג"ד אמר: האבא לא נמצא, תאספו את המחשב ובואו נלך. האמא התחילה לצרוח ולהתחנן שנשאיר את המחשב. כשדיברנו איתה למה, היא אמרה שזה הדבר היחיד שהבן שלה מסוגל לעשות. שאם לא יהיה לו את המחשב הוא כאילו משתגע וגם ככה [יש] עוצר, הוא לא יכול לצאת מהבית. אמרנו להם עזבו, נבדוק את המחשב ובואו נראה מה קורה. פתחו את המחשב. על הדסקטופ היה תמונות של שאהידים. בשביל המג"ד שלי זה הספיק. הוא אמר טוב, אם יש פה תמונות של שאהידים זה מחשב עם פעילות פח"עית ברורה, צריך לקחת. אמרנו לו תשמע, זה כמו שתלך עכשיו למחשב של ילד ישראלי, תמצא תמונות של שחקני כדורגל. כל אחד מעריץ את הגיבורים שלו, מה לעשות? פה מעריצים את השאהידים, זה הגיבורים כרגע. [אז] החזיקו פלוגה שלמה בחוץ מאבטחת אותנו בזמן שעברנו על כל המחשב בשביל לוודא שאין עליו ממצאים שמרמזים על פעילות פח"ע של הילד המפגר. בסופו של דבר המג"ד שלי השתכנע שנשאיר את המחשב כי אין שום חומר פח"עי שמותקן על המחשב, כשברור לכולנו שכל הסיטואציה היא מטופשת לחלוטין כי א', אנחנו לא יכולים לשפוט את זה ו-ב', הבן אדם [האבא] לא היה עצור, הוא לא היה חבר ארגון טרור ידוע, הוא היה מישהו שהיה אפשר להפעיל עליו לחץ.

איך אתה יודע את זה?זה חלק מהתדריך. זה לא היה מעצר חם, זה היה מעצר קר שסביר להניח שלא צריך להשתמש בנשק. זה בעצם בעיניי תמצית הטמטום של השהות שלנו בשטחים. אתה נכנס לבית של משפחה באמצע הלילה, אתה מעיר אותם, מנסה למצוא את מי שלא נמצא, ואז אתה מנסה לגרום את הנזק שאתה יכול לגרום כי כבר גררת פלוגה שלמה, לפחות בוא נשיג משהו ובמקרה הזה זה היה לקחת מחשב מילד עם מוגבלות קשה.