תספר לי קצת על התחושה שסיימת איתה את הקו בחברון.אני חושב שחברון זה המקום שהכי הדהים אותי מבחינה אנושית, לראות למה אדם מסוגל להפוך מהרגע שהוא יוצא הביתה וחוזר. יוצא הביתה, חי את החיים הנורמליים שלו, משחק עם המשפחה שלו או האחיינים שלו, מספר על החיים, חי, נהנה עם החברים שלו. ואז מגיע יום ראשון וחוזר לצבא, שם את המדי ב', ה[אפוד] קרמי ופשוט יוצא וממרר לאנשים אחרים את החיים. לי אישית הכול נעלם שם, אני חושב שקיבלתי איזה שהיא הרגשה שבני אדם הם לא שווים. זה נבע מתוך המשימה ואולי נבע יותר מהאמצעי לשמור על הביטחון, שזה היה גם השלטת סדר בדרכים אגרסיביות. היה לנו כל כך משעמם שם שהיינו מוצאים איזה שהוא סוג של, כמה רע שזה נשמע, סוג של הנאה בלהציק למקומיים. כאילו, בין אם זה ביכולת לצחוק על אדם שהוא מכוער או לקלל אותו בשפה שהוא לא מבין. סוג של להשתעשע עם האוכלוסייה המקומית. כמה שזה נשמע רע, אנחנו... זה היה איזה שהוא איבוד של צלם אנוש.