זה (השירות במרפאת מחנה העצורים שדה תימן) משהו שליווה אותך אחר כך?כן. לצורך העניין אני יכול להגיד שהייתי נחמד אליהם. מצד שני לא אמרתי: ״לא, אני מפסיק לעבוד עד שאתם לא נותנים לבן אדם הזה טיפול בכאב״. לא עשיתי את זה. אני לא יודע איך להתמודד עם זה כל כך. ניסיתי, העברתי בקשות. אני חושב שבדיעבד אולי הייתי משנה את איך שהייתי מתנהג. אבל גם אני לא חושב שהיום אני בן אדם מוסרי יותר ממה שהייתי או בן אדם חזק יותר. לא יודע אם משהו היה שונה אם הייתי עכשיו הולך לזה (לשירות מילואים בשדה תימן), [אם] היו אומרים לי ללכת לזה. בסדר, בסוף אני טיפה בים. אולי הדבר הנכון לעשות זה להישאר שם להשפיע מבפנים, למרות שאני לא מאמין בזה. לא יודע, זה ממש שיבש את כל מה שאני חושב על לקחת חלק בדברים או לנסות להיות עד לדברים. זה היה מסריח מאוד. מרגיש לי שאולי חלק מהאנשים יחשבו שהדבר הנכון זה פשוט להגיד: ״אני אפילו לא בא כדי לראות את זה ולספר. כי זה כאילו לא שווה את זה. אני פשוט אתנתק מזה, אני אגיד להם שאני מסרב״. לא יכולתי להסתכל בעיניים של אף אחד מהפלוגה שלי. אתה שומע את האנשים מדברים על מורכבות, אולי יש את ההיי של האלימות [ואז] יש את האנגאובר. בזמן [ההיי] אתה שמח שיופי, העזתים רע להם ומסריח להם ומרביצים להם והם לא אוכלים ולא ישנים, אבל [אחר כך] אתה מרגיש את התשישות מהמשימה הזאת.

חשבת תוך כדי [השהות שם] על העדות?כן, דבר ראשון אני אומר [לעצמי]: אני הולך לספר את הדברים האלה. אני הולך עכשיו ואני יודע שזה קורה, אני יודע שזה קרה, אני יודע שיש לנו מתקן עינויים. אבל מה זה אומר? שכל האנשים שאני מדבר איתם אני הולך אחר כך להוציא עליהם? אני כאילו רושם לעצמי והולך אחר כך להלשין. מצד שני, על הזין שלי האנשים האלה. הם אנשים שבמפורש מנסים להכאיב לאנשים סתם כי בא להם. מה, אתה עוזר לחקירה? אתה חלק ממערכת הענישה הישראלית? אתה סתם בן אדם קטן, אולי אתה פוחד אבל אתה סתם בן אדם שהחליט להכאיב למישהו. החיילים שמרביצים [לעצורים הפלסטינים] רואים את עצמם חלק מהמאמץ [המלחמתי], [אבל] אתה לא חלק מהמאמץ. אתה סתם החלטת להרביץ למישהו כי בא לך מסיבות פסיכולוגיות או לא יודע מה. כאילו זה מעניין שבהתחלה של המילואים היה רושם אחר מהסוף. בהתחלה זה היה כזה ״יש פה מלחמה צודקת״ וביום האחרון שלי במילואים אני קמתי בשדה תימן, פשוט ראיתי איך איזה אבו-גרייב קורה (מתקן מעצר בעיראק שנודע כמתחם שבו הצבא האמריקני התעלל בעצירים בשנות ה-2000). אתה רואה אנשים נורמטיביים, די רגילים, שמגיעים למצב שהם מתעללים באנשים בשביל ההנאה שלהם. לא אפילו בשביל חקירה או משהו. בשביל הכיף, בשביל לספר לחבר'ה או [בשביל] נקמה. הישראלי הממוצע שרואה את הדברים האלה פשוט גולל מעבר לזה, הוא לא רואה את זה. אני לא יודע אם יש השפעה יותר גדולה אם חייל אומר את זה (שהייתה התעללות) או לא. זה היה מטורף שאני אומר: ״יש מלא עדים, לא צריך שאני אהיה עד לזה״. אבל אשכרה זה (העדות של הפלסטינים) לא נחשב.