התחלתי בתור חייל ברמאללה, במפקדה, וזה היה בימי השלום העליזים. יצאתי לקורס קצינים וכשחזרתי זה היה בדיוק יום אחרי תחילת... בקיצור, ב-30 בספטמבר 2000, משהו כזה. והמציאות בבת אחת השתנתה ב-180 מעלות. אם קודם היינו יושבים עם הפלסטינים כל הזמן ומתכננים קדימה כי זאת העבודה של המינהל בגדול, פתאום זה הפוך. פתאום זה יריות על הבסיס, ודובדבן יושבים על הגג ויורים עליהם בחזרה וצומת איו"ש סגור ואין מגעים איתם. כל מי שקודם, לפני יומיים, חיבק אותם, עכשיו מקלל אותם. בקיצור, המציאות פשוט התהפכה לגמרי. ולנו כמינהל אזרחי, אני חושב יותר משאר הצבא, זה היה מצב מאוד משונה כי היינו ממש בין הפטיש לסדן. זה היה גם ממשלת ברק באותו זמן וההוראות בכלל לא היו ברורות מה צריך לעשות. בזמן שכל הצבא אמר: להרוג אותם, אנחנו אמרנו: לא, צריך לדבר איתם. צריך לתת להם הקלות. וזה היה מצב מאוד מאוד משונה פסיכולוגית להיות בו. כי יורים לך על הבסיס ובמקביל אתה מדבר עם איזה מישהו מרמאללה או מכל מקום אחר באיו"ש ואתה אומר: אה, אתה צריך עוד 70 סוחרים – אני אשחרר לך עוד 70 סוחרים. ואחרי השיחה הזאת אתה צריך לדבר עם המג"ד ולהגיד לו: תשמע, במחסום ההוא, תן להם לעבור, וההוא אומר: מה פתאום. ואין שום גוף שיושב מלמעלה ומאחד ונותן הוראות ברורות. ואתה פשוט מרגיש שאתה ממלא ייעוד מאוד משונה של המש"קית ת"ש של הפלסטינים. וכשקוראים לך ככה גם בפנים, זאת אומרת כששאר הצבא מגדיר אותך ככה, אז אתה מתחיל להבין שמשהו לא בסדר.

מה זאת אומרת משהו לא בסדר?כי למה אני צריך להיות משקית ת"ש של הפלסטינים? למה מישהו בכלל צריך להיות משקית ת"ש של הפלסטינים? למה הם לא יכולים לדאוג לעצמם? מי אני, חייל צה"ל, בכלל מחליט מי נכנס. מאוד מוזר. אני יושב אצלי במשרד, יושבים עם המפקד שלי, וכל הפעולה של ההיתרי כניסה לישראל זאת פעולה שאנחנו היינו עושים. היינו מרכזים את כל הגדה. אנחנו יושבים ואנחנו אומרים: טוב, ניתן 3,000 או ניתן 2,000? מה, אני איזה מרשל פיהרר? עזוב, זה לא עבודה לנו בכלל, בטח לא לחיילים. שם הייתי בערך שנה, וזה היה מאוד מוזר.