פעם אחת חייל שהיה איתי נתן לאיזה אבא סטירה והבן נתן לו אגרוף, לחייל – איזה סיפור רע העלית לי, אני לא מאמינה שאני בכלל... – הוא נתן לו עם הקת של הנשק בפרצוף וכמעט שבר לו את כל השיניים, "על מה הוא נתן לי אגרוף”. אחר כך הדיון בפלוגה, היה על זה כמובן תחקיר אירוע, הוא שבר לבן אדם את הפה, הוא נתן לו עם הנשק ככה, עם הקת לתוך הפרצוף, בטוח שבר לו כמה שיניים. הבן אדם דימם שם. ואז הוא אמר לו: "תעוף מכאן, תעוף מכאן". וחזרנו, ואני הייתי מאוד נסערת, וישר רצתי למשרד של המפקד, אמרתי לו: תשמע, זה לא בקטע של הלשנה, אני לא יודעת מה לעשות, הוא נתן לו את הקת לפרצוף, מה זה השטויות האלה? ונורא פחדתי מהלשנה, הלשנה זה היה הכי גרוע. אסור להלשין. כמו פושעים כאלה. והאמירה של החייל היתה כל הזמן: מה זאת אומרת? הבן אדם נתן לי אגרוף. אם הוא יחצה את הגבול הזה אנחנו אומרים להם שנפרצים גבולות. אסור. אסור. אמרתי לו: אתה נתת לאבא שלו סטירה. אתה יודע מה זה כבוד ערבי, מה אני צריכה להסביר לך את זה? אם היית נותן לסבתא שלי סטירה, גם אני הייתי נותנת לך אגרוף ולא משנה כמה נשקים יש לך ביד.

מה המ"פ אמר על זה? המ"פ צרח עליו אבל זהו, בזה זה נגמר. הוא צרח עליו אבל. הוא שטף אותו בקטע של, נראה לי שזה היה יותר בקטע של אסור להשאיר סימנים מאשר בקטע של למה הרבצת. לא למה נתת לו את הסטירה אלא למה דפקת לו עם הנשק את הקת בפרצוף. זה יותר היה העניין.

זה מה שהטריד? כן, שהוא דימם, כי עם זה יש לך משהו ללכת לעיתונות איתו, יש לך משהו לבוא להראות אם אתה רוצה. זה איזשהו הוכחה יותר, אתה מבין?

למה לא פנית לעיתונות אם איימת כל הזמן? לא יודעת. זה בכלל לא היה נראה לי כמו משהו שבאמת יכול לקרות, הללכת לעיתונות.