כשהיינו בחברון, אני זוכר שמבחינתי זה היה ממש נורא כאילו, כשראיתי את העניין של הכיבוש באמת בפרצוף הכי מכוער שלו. כשראיתי את עצמי פתאום עוצר ילדים. ואני זוכר איזה יום שהיה איזה פעיל של איזה ארגון, הוא היה אירופאי, דיבר באנגלית ואז המפקד שלי, הייתי אני והמפקד שלי באיזה צ'ק פוינט (מחסום פתע) כזה, לא באמת צ'ק פוינט ענק, כזה מחסום קטן כזה באמצע העיר. ומלא אנשים היו עוברים, אבל כל הגברים היינו בודקים אם יש להם נשק משהו, ופתאום, זה היה קרוב לאיזה בית ספר ומלא ילדים רצו לעבור. המפקד אמר לי: תבדוק את הילדים. תבדוק את התיקים. ואז אני, מצד אחד אני חשבתי טוב, כאילו מה, אני באמת צריך לבדוק את הילדים, כאילו זה באמת הצורך, אבל מצד שני אני חשבתי: טוב, אבל באמת יהיה פיגוע עכשיו, מה, זה יהיה אשמתי? אז אני הייתי שם במצב הזה ובא הפעיל הזה. בא והתחיל לדבר כל מיני דברים שמה שאנחנו עושים זה ממש רע ולא יודע מה, ואז הוא בא ושואל אותי: מה, אתה באמת מבין שהילדים האלה הם איום? ואז אני אמרתי להם: כפי שאתה אמור לדעת כאילו יש ארגוני טרור.

זה מה שאתה אמרת?זה מה שאני אמרתי. יש ארגוני טרור שלצערנו הם משתמשים בילדים האלה. לא יודע מי האבא שלו. לא יודע מי שם לו, מי ארז לו את התיק, כאילו, אמרתי לו מה שהרגשתי. כאילו בטח שזה לא נוח, אני לא רוצה לעצור את הילד הזה כי הוא ילד, אתה מבין?  אבל מצד שני, הוא באמת, יכול לקרות משהו, לא יודע. פתאום אם הילד יתפוצץ? אני לא יודע. אף חייל לא חושב שהוא רוצה את הכובד הזה, המשקל הזה עליו, אז בודקים, בודקים את הילדים גם.