אני זוכרת שכשהם היו מסיימים מעצר הם היו תמיד מביאים את החשודים לבדיקה רפואית אצלנו במפקדה. זה היה מאוד הזוי כי אנחנו לא היינו לוחמים, והם היו פשוט מושיבים אותם. היה את השק"ם – שזה מבנה שהיו (בו) ספות, הייתה טלוויזיה –וממול ממש הייתה המרפאה. הם היו מושיבים אותם על המדרגות לשק"ם מול המרפאה ואם רצית ללכת לראות טלוויזיה או לשק"ם – היית עוברת בין החשודים שהם עם העיניים ועם הידיים... זה היה מצב מאוד הזוי. זה לא משהו שציפיתי להיתקל בו. הם היו שעות שם, פשוט שעות. לפעמים יום שלם ראית את אותו בן אדם במדרגות נכנס, יוצא, שוב במדרגות. אני זוכרת שהייתי שואלת 'מה זה, מה הוא עושה פה, למה הוא פה?' והיו מסבירים לי שהוא בא לעבור בדיקה, שזה משהו שלא יכולתי לדמיין לעצמי. חשבתי שישלחו אותו לכלא, ממש לא הבנתי כלום אז. אני זוכרת שזה היה כל הזמן, זה היה ברמה יומיומית אפילו, אנשים שפשוט יושבים וכולנו עוברים ליד.

הם יושבים שם לבד או שמישהו שומר עליהם או משגיח עליהם? אני זוכרת שתמיד הייתה קבוצה של שניים - שלושה חיילים מסביבם, אבל גם הם היו יושבים אתנו לעשן סיגריות בשק"ם. זה היה ממש בכניסה לשק"ם, זה היה ממש הזוי. אני היום חושבת על זה וזה מופרך. אנחנו לא אמורים עכשיו לראות טלוויזיה בזמן שבן אדם יושב פה כבול ועם עיניים (מכוסות)... לי זה היה מאוד מאוד קשה, אני זוכרת ששאלתי המון שאלות כי לא הצלחתי להבין למה הם שם. אם הם כבר צריכים לחכות כל כך הרבה שעות שיחכו שם, מים, אוכל, משהו? הם יושבים איפה שאנחנו עושים צחוקים? זה היה מופרך, זה היה ממש הזוי.

איזה תשובה קיבלת כששאלת את כל השאלות האלה? שהם תכף נכנסים ושהם מחכים לרופא. הרי גם אנחנו בתור חיילים לפעמים היינו צריכים לחכות שעות עד שהרופא היה מגיע, אז מן הסתם הם יחכו. אז החובשים היו בודקים אותם מאוד מהר וכנראה היו כאלה שהיו צריכים איזשהו אישור. אני זוכרת שזה היה לוקח שעות, מהצהריים עד הלילה תמיד היו שם אנשים שישבו.

וכל הזמן הם עם פלנלית על העיניים ועם אזיקונים? כן, כן. היו כמה פעמים שהיו עם העיניים (גלויות) כי אני זוכרת מבטים. פתאום עכשיו אני זוכרת מין מבטים כאלה שכמובן שאני לא הבנתי, הייתי מסתכלת עליהם וגם הם לא הבינו למה אני מסתכלת. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני זוכרת את עצמי בוהה בהם. מין חוסר יכולת להבין מה הולך שם. זה נראה לי לא הגיוני שאני אעבור לידם אפילו. לא כי הם הפחידו אותי אלא כי הרגשתי, לא יודעת...

ומה עם אוכל ומים? אני לא זוכרת שמישהו אי פעם נתן להם אוכל ומים. זה בטוח לא קרה כי אני הייתי שואלת 'אתם צריכים?' אני זוכרת שפעם או פעמיים ניגשתי אליהם לשאול אותם אם הם צריכים מים ואמרו לי לא להתקרב אליהם, במפורש. אמרו לי 'אל תתקרבי אליהם, הם במעצר, את לא יכולה לדבר אתם, אסור לך לדבר אתם'. ממש הרגשתי כאילו הם כמו כלבים שעזבו אותם, היה להם מין מבט של ריק, אני לא יודעת איך להסביר את זה. כולם עוברים מסביב ואף אחד לא שם עליהם, זה היה ממש...

אלו תגובות קיבלת מהחבר'ה מסביב? 'עזבי אותך, עזבי, ככה זה.' ככה הרגשתי, שכאילו אין לי שם מקום לשאול. 'ככה זה: היינו במעצר – הבאנו איזה שניים; היינו במעצר – הבאנו עוד אחד. ככה זה.' לא היו מסבירים לי במה הם חשודים או למה, אף אחד לא היה מסביר לי את זה. אני מודה שגם הגיע שלב שבטח הפסקתי לשאול, אני בטוחה שהייתה לי שם תקופה שלסבבה לי לעשן סיגריות עם החבר'ה וכאילו שכנעו אותי שככה זה.

זה לא החזיק הרבה זמן, כמו שזה נשמע. שאלתי שאלות אבל לא עשיתי אתן יותר מדי. נכנסתי למין מצב כזה של 'ככה זה', וזה היה הכי קשה. אם אני חושבת על עצמי אז – זה הכי קשה, וזה מין ביטול של מי שהייתי לפני הצבא ומי שאני היום. עוד יום ועוד יום ועוד יום וככה זה, אבל אני יכולה להגיד שחצי שנה המשכתי להיכנס לשק"ם. אני זוכרת שפעם ישבנו במדרגות וניגנו בגיטרה ושרנו, ושני מטר מאתנו ישבו חשודים. זה עצוב.