לפני שהגעתי לגוש עציון לא ידעתי איפה זה על המפה ולא היה לי מושג על הגדה המערבית. בפעם הראשונה שהגעתי לשם גם לא הייתה לי שום תודעת כיבוש, מה קורה שם ומה קורה בשטחים. הפעם הראשונה שנתקלתי בזה היה כמה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס. ישבתי עם חברה במשרד וצחקקנו כזה והגיע שם איזשהו חייל, פתח את הדלת של המשרד או דפק בדלת ופתחנו לו, הוא היה מאוד רציני ולא הבנתי למה הוא רציני כי כל החיילים היו כזה קצת מצחקקים ומפלרטטים [איתנו]. והוא שאל באופן מאוד מאוד רציני איפה השירותים ולא הבנתי מה הרצינות הזאת. כשיצאתי מהדלת פתאום ראיתי שלידו יש ילד, בחור צעיר, עם פלנלית על העיניים ואזוק, ונורא נבהלתי. אני זוכרת שמבחינתי זה היה כאילו ראיתי בן אדם מלא באבעבועות או שרוף, אבל התגובה שלי הייתה בהלה כאילו. פתאום אתה רואה מישהו על אזרחי, ילד מלוכלך, אזוק ומכוסה עיניים ואני זוכרת שזה היה לי נורא נורא מבהיל. ופה התחילה יותר הסתכלות עצמית של מה "לעזאזל קורה כאן". כי לא ידעתי שזה קיים, לא ידעתי שזה קורה, לא ידעתי שככה מסתובבים, לא ידעתי שזה קורה איפה שאני נמצאת. זה הייתה מציאות אחרת לגמרי. אני נורא רציתי להגיע לאיזשהו בסיס שאני אחווה את הצבא הרומנטי של הולכים להסתובב בין המוצבים ולהכיר לוחמים ושיהיה לי חבר סמ"פ, וזה היה הרעיון שלי של הצבא. ולא היה לי מושג.

היאחזות הנח"ל בסיני.אחד לאחד הלהקה, לבוא לתעלה שם ולנגן להם בגיטרה. זה מה שהייתי בטוחה. לא היה לי מושג שזה מה שהצבא עושה שם, זה מה שהוא מטפל, מבחינתי הם לוחמים בגולן עדיין, זה הרעיון. זה נשמע נאיבי אבל בראש שלי, בתודעה שלי, ככה ראיתי את זה. ופתאום הפעם הראשונה שראיתי את המראה הזה, שהוא היה עוד פעם - מבהיל, זו המילה הכי טובה שאני יכול לתאר את זה שקפץ לי הלב אחרי זה ולא הבנתי מה זה. לאט לאט המראות האלה היו יותר בנוף, יותר התרגלתי אליהם. בין אם זה שאנחנו במסדר בוקר ואנחנו מסתכלים ישר ובדיוק מגיעה משאית ומורידה אותם, את העצורים האלה, ומושיבה אותם בצורה מסוימת בזמן שאנחנו במסדר בוקר מעלים את הדגל. ופתאום לראות אותם (את העצורים) בכל מיני נקודות בבסיס. זה היה ככה הפעם הראשונה ממש שנתקלתי.