היו משימות מאד מאד דפוקות. אני זוכר שהייתה תקופה שהילדים היו מסיימים את בית הספר בשלוש- ארבע. אמרו שצריך לעבור בארבע, כשהילדים יוצאים מהבית ספר, ולעשות סיבוב בכפר כדי למשוך אש, מתוך הבנה אירונית אבל נכונה, שהילדים יוציאו את העצבים שלהם ובמקום ללכת לזרוק אבנים על הכביש הם יזרקו את האבנים על הרכבים של צה"ל. זה באמת מה שקרה. כשנכנסנו ב-4 לחרמלה, פעם ראשונה חטפתי שוק, כי חטפנו. זה לא היה אבנים, זה היה בלוקים של איטונג והמיגון של ההאמר התחיל להתפרק. שמעתי בום וראיתי שירד לי חתיכה מהרשת (רשת מיגון שמגנה על חלונות הרכב). פתחתי את הדלת והדלת עפה לי בפרצוף מעוד בלוק שפגע בה. הילדים כנראה הכירו את התרגולת הזאת עוד לפנינו והיה לי מטח אדיר של בלוקים, ולא יכולנו לפתוח את הדלת. עמדתי באמצע הכפר ואמרתי להם [בקשר] שאני לא יכול להישאר, אני רוצה לפרוק ולצאת לרדוף אחרי הילדים. אמרו לי "לא, אתה רכב יחיד, תחכה שיגיע עוד רכב". המשכתי לחטוף קצת אבנים וכשהוא (הרכב השני) הגיע כבר לא היה שם אף אחד. אז אמרו לי: "תצא". הייתי בעצבים ואמרתי: "סתם ככה"? אמרו "כן". אמרתי להם: "מה, נצא מהכפר הזה? חטפנו אבנים וברחנו? זה הרושם שאתם רוצה שהם יקבלו"? אמרו לי: "ת'שמע, אין מה להגיד לך, אתה צודק. אתה רואה את הבית הזה? דפוק בו רימון גז". סתם. זה לא היה הבית שזרקו ממנו אבנים, זה היה הבית ממול. יכול להיות שקיוויתי שהבית יהיה ריק, זה היה ברמה [של] "למען יראו וייראו". הרגשתי שאנחנו עושים עוול שנצא בלי להרתיע אותם, אז [הם] יעיזו. זו תפיסה עקומה. אז יצאתי וראיתי שיש זקנה בחצר. אמרתי להם שיש שם זקנה. אמרו לי: עזוב, זרוק. אמרתי: אני לא אזרוק, יש זקנה, אמרו לי: לא משנה. זה בית שזורקים ממנו אבנים, אתה תזרוק. קיבינימט, "בסדר" אמרתי להם, אבל לא זרקתי. לקחתי רימון הלם וזרקתי אותו על בית ליד כדי שישמעו את הבום. סתם. אני חושב שזה שבר שם כמה חלונות. סתם, ככה בחצר זרקנו שם שני רימונים גם. היה פיצוץ מאד חזק. עשינו חיים קשים לכפר הזה.

באיזה תפקיד היית שם אז? מפקד צוות, סמל. קיבינימט. היינו עושים מעצמנו צחוק, היינו עושים צ'ק- פוסטים בכניסה לכפר. הייתה הוראה לעשות שני צ'ק-פוסטים במשמרת. היינו עושים אותם שמה כדי לשדר להם שאנחנו מנסים להיאבק בזריקת האבנים. היה תמיד כזה, כל מיני: "אתה יודע מי זורק אבנים?” לא יודע, אתה יודע... סוג של בדיחה כזאת...