היה פיגוע בגזרה שלנו, נפצעו כמה שוטרים באזור בית חגי. וזה הכניס את הגזרה הרדומה לטלטלה. כמה שעות אחרי שזה קרה התרוצצנו כמו נמלים בכפרים, להראות נוכחות. היתה תחושה של היסטריה ורצון של המח"ט ושל המג"ד שכל הכוחות יצאו לשטח, לפני שעושים חישוב מה צריך לעשות. קיבלנו את הכפרים הקרובים לאירוע. כולם נכנסים לתוך הכפרים בלי תוכנית, בלי כלום, ובתור התחלה עומדים בצמתים מרכזיים בכפרים. זו היתה הנחיה של הסמג"ד. הרעיון זה לעצור את מי שעשה את הפיגוע, אבל הרעיון האמיתי שעומד מאחורי זה [הוא] "אנחנו מאוד כועסים ותראו שאנחנו פה". נכנסים, היה מותר כביכול הכול. מותר לך להיכנס באמצע היום, אתה נכנס לתוך בית על דעת עצמך, עושה בו 'מיפוי' (הכנת תרשים של מבנה הבית ורישום פרטי הדיירים) ויוצא החוצה.

נכנסים עם תחמושת, ירי באוויר? ברור שנכנסים עם תחמושת, גם הלמים (רימוני הלם). לא ירינו חי אבל [היינו עם] כדור בקנה. אתה נכנס לתוך דאהרייה, לתוך יטא (עיירות פלסטיניות בדרום הר חברון) כדי להראות ש"אמנם פצעתם לנו שוטרים, אבל אנחנו לא מפחדים". תמיד אתה צריך להראות שאתה נוכח, שאתה מלך הגזרה. באותו לילה לא היה טיפת מודיעין, וזה שיגע את כולם. העקבות של המפגעים הגיעו לאזור דאהרייה או דורא. לא היה מודיעין, זה היה עקבות שמובילות לכפר של 7000-9000 איש. בסופו של דבר תפסו את המחבל שעשה את זה, הוא בכלל לא היה משם. באותו הלילה אמרו לנו להתכונן למבצע. היינו צריכים לעשות בכפר שישבנו עליו בלאגן. "לעשות בלאגן" לא כלל רק לנסוע ולעשות רעש, אלא היה צריך לבחור כמה בתים ל'אלמנות' (אלמנת קש; תצפית או מארב מתוך בית) ובתים למיפויים. זו היתה נקמה. מבחינה מבצעית זה היה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. היו כמה רכבים [צבאיים] שנסעו ועשו רעש, היו תצפיות מסביב, היו כמה בתים שהשתלטנו עליהם. נכנסנו בלילה לאנשים הביתה, הוצאנו אותם מהבית, מיפינו. כשאתה מוציא אותם מהבית אתה רושם כמה חדרים יש, והמתשאל הקרבי שואל אותו (את אב המשפחה) גם כמה אנשים [גרים בבית], איזו משפחה, מי גר פה. מי שהיו לו מצלמות היה צריך לצלם את הבית, אבל היו מעט מאוד מצלמות. בסוף המבצע ריכזנו את הכול. החטמ"ר (החטיבה המרחבית) לא רצה לקבל את זה, לא עניין אותו המיפויים שכביכול עשינו. זרקו את זה.

חזרתם לכפרים האלה בשבועות אחר כך? חזרנו באותו אופי. זה פחת אבל כל יום זה היה, ואף פעם לא קיבלנו מודיעין. בתוך הכפר בלילה אף פעם לא היתה התנגדות. כשהיינו [נכנסים] ביום זרקו עלינו דברים, אבל [בלילה] לא היתה התנגדות מהכפר אף פעם, הם קיבלו את זה. כמו שאנחנו אדישים לגבי האנושיות שלהם, גם הם היו אדישים לגבי האנושיות של עצמם. לא מתייחסים אליהם כבני אדם, פשוט לא מתייחסים אליהם כבני אדם.