היינו על הטנקים והנוף שלך זה חאן יונס מפורג'עת. אנחנו היינו בפרברים ואתה רואה פשוט הריסות על הריסות ואתה אומר כאילו: "בואנה, אין לי מושג מה עושים פה״. אתה שואל את עצמך גם אם נשלוט פה, מה אתה הולך לעשות עם מה שיש פה? אין פה כלום, זה no man’s land (שטח הפקר) המקום הזה. יש שם את האזרחים שזה צד אחד, אבל כל ההרס, לך תתעסק בזה עכשיו. אתה קולט מאוד מהר שלא חושבים על מה יהיה. המונוטוניות של כל יום להיכנס להתקפה ולהרוס, יש הרבה אנשים שיתחילו לשאול את עצמם, מה עושים פה? יש המון פעמים שזה שיחות שעולות.

גם אתה?כן, שיחות עם חברים.

למה הספקות, בגלל שזה מונוטוני?בגלל שזה מונוטוני ובגלל שבסוף, אחרי שאתה עושה משהו הרבה פעמים, אתה קולט מה אתה עושה. וגם אם אתה מבין את הרעיון המבצעי אתה מבין שזה כלל הרצועה ואתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות של אזרח, אתה שואל את עצמך: מה יעשו פה אחרי זה? נישאר ומה עושים עם כל ההרס הזה? אתה שואל את עצמך גם למה אני עושה את זה? עוד בית ועוד בית ועוד בית. אוקיי, יש פה בכל מקום מנהרות, [אבל] זה מתחיל להרגיש לך ללא מטרה. אתה לא מרגיש שיש תוכנית סדורה למה עושים עם זה עוד עשר שנים.

אתה מרגיש שיש פער בהרגשה שלך מהרגע שהוקפצת ועכשיו נגיד?ברור. ב-7.10 אתה מגיע ואתה רואה את כל הגופות שם של המחבלים ואתה אומר בואנה כאילו. אני הגעתי שלושה ימים אחרי ועוד ראיתי עשרות [מחבלים הרוגים]. חברים שלי אומרים שזה היה יעני כמו תותים בשדה, כל מקום היה גופות של מחבלים. עזוב מחבלים, אזרחים, מה שהיה שם. בימים אחרי זה אתה אומר נקמה. זה לא נקמה מתוך זה (זעם), אתה צריך להיות עכשיו חזק ואתה צריך להחזיר לפה את התושבים. ואתה צריך להכניס להם (לפלסטינים) מכה עכשיו.

על דבר כזה רציני.דבר כזה שהוא בל יעבור. גם אם אתה הבן אדם הכי שמאלן זה מה שעובר לך באותו יום בראש. אתה אומר צריך להיכנס ולזיין אותם, זה כאילו הווייב. ובאותו רגע אתה לא חושב מה יהיה עוד שנה ברצועה. בייחוד שחשבנו שזה (המלחמה) יהיה שלושה-ארבעה חודשים. אתה שם וכשאתה רואה את הכמויות של ההרס ואז אתה חוזר לאזרחות. וקוראים לך למילואים לעוד סבב וכנראה שהולך להיות עוד סבב. אתה מתחיל לחשוב מה המטרה. גם כשהיית רואה את הנאומים ואומרים לך הניצחון המוחלט, בנובמבר [2023] אמרנו זה שטויות במיץ, מה זה הניצחון המוחלט? זה שטויות. כאילו אוקיי, החזרנו אותם מאה שנה אחורה. ייקח להם מאה שנה להתאושש מזה, חמישים שנה. זה לא ששנה הבאה עזה תשתקם ותהיה אבו דאבי, זה לא האירוע.

ואז מה?כאילו אתה אומר: היה צריך להחליט משהו קונקרטי של מה קורה עכשיו שלושה ארבעה חודשים קדימה, ולסגור את הסיפור ולצאת ולא יודע מה, ולהביא כוח בינלאומי. אנשים אצלנו ממשיכים להגיע למילואים כי יש חטופים. אם לא היו חטופים, אנשים שהיו נקראים לקו הגנה בעזה, יש מצב שהיו אומרים לא. גם הרבה צעירים.

אתה מרגיש שזה הלך הרוח?כן, הרבה אנשים לא היו מגיעים למילואים אם לא היו חטופים בעזה. אני אומר לך. זה מרגיש [שהממשלה] לא רוצה לסיים את זה. בתור מילואימניק, זה מרגיש שבסוף אתה אומר: די, כמה אפשר להיכנס?