ההפגנות האלה [בחברון] לא מונעות מאידיאולוגיה גדולה, [הן] מונעות מכעס ומהסיטואציה. בסוף הפלסטינאים לא אוהבים את הצבא וזה מובן כי הוא נמצא שם במעברים ומגביל אותם והוא בעיקר עושה להם רע, אז הם לא אוהבים את הצבא. וזה פריקה של כעס, של תסכול. זה מאוד ברור לי. ברור לי שזו פעילות אלימה שהיא לא תקינה ובגלל זה אני מתייחס לזה כמשהו שלילי, בגלל זה רדפתי אחריהם, עצרתי אותם, תפסתי אותם. אבל גם ברור לי שחלק מזה זה בגלל שאנחנו שם. אם לא היינו שם, הם לא היו זורקים אבנים. אני לא חושב שעצרתי באמת מישהו שהוא היה מתחת לגיל 14 נניח, ואם עצרתי אז באו מלא אימהות פלסטינאיות ואמרו "הוא ילד, הוא ילד, תן לו ללכת" – ונתנו לו ללכת.

אתה זוכר מקרה ספציפי?יש לי תמונות בראש, לא מאירוע אחד כזה. אני זוכר ילדים קטנים, הם זורקים אבנים כי הם ילדים קטנים וכי האחים הגדולים שלהם זורקים אבנים וכי כולם זורקים אבנים. אין מה לקחת ילד קטן עכשיו כזה לתחנת משטרה...

איך אתה בכל זאת מגיע למצב שאתה עוצר אותו?בזורקי אבנים אתה עוצר את מי שאתה תופס, זה כמו הקדרים באים. מעצר זורקי אבנים מתחלק ל- 2: אלה שתוך כדי הסיטואציה של האירוע מצליח לתפוס. הם זורקים עליך, אז אתה עושה איגוף מימין ותופס, ואז הרבה פעמים אתה תופס ילדים. סיטואציה שנייה זה שצה"ל משתמש ביחידה שמצלמת. אתה נכנס פנימה ומאחוריך יש צלמים שמצלמים את זורקי האבנים, מעבירים לך את התמונות ואז כמה שעות, [או] ימים אפילו, אחרי האירוע יש לך את התמונות, אתה פתאום רואה אותו ברחוב, אז אתה תופס אותו וכבר יש לך הפללה.