אני זוכר איך רבתי עם אחד הביינישים (בני ישיבות הסדר). הוא בא אלי כולו מאושר. מה קרה? אז הוא אומר "יש לי שתי קופסאות, כל נהג שעבר בקשתי ממנו סגריה עכשיו יש לי שתי קופסאות לעשן כל השבוע".

במקרה ראית את החפיסות או שהוא סתם אמר לך? אם ראיתי את הסגריות? אני לא זוכר בודאות שראיתי. יכול להיות שראיתי ואני לא זוכר זה פרטים שעובר הזמן אבל זה דבר שהוא מאד הגיוני שקורה כי אתה...

אתה שומע את זה שם, מה הייתה התגובה שלך? אמרתי לו כאילו, עשיתי לו עיניים של איך אתה עושה דבר כזה. אומר מה אכפת לי הם נתנו לי וזהו. לא באתי וצעקתי עליו. אולי ספרתי את זה לחברים אבל לא... כי עוד פעם אותו סיפור של למה לא דווחתי כי אתה נמצא בתוך קבוצה הומוגנית ואתה נמצא עם חברים ובאמת לאף אחד לא אכפת כאילו אני זוכר בתחילת האינתיפאדה היינו אז בקו צפון והיה את הסיפור של מוחמד א-דורה. אז אנשים התחלקו בין האם זה טוב שהוא נהרג או לא טוב שהוא נהרג. או אני זוכר היה את האירועים של שרפו את מסעדת אווזי אחרי אירועי אוקטובר אז אני זוכר את הקצין שלי אמר איזה יופי בין כולם היהודים מחזירים מלחמה. כאילו כל הדינאמיקה שם זה דינאמיקה מאד מאד כוחנית מאד מאד אלימה. אם עשית משהו כזה אז אתה גבר. היית בסדר. ולצאת מול כוח כזה אתה לבד או אתה לבד או עוד איזה אנשים ספורים בפלוגה שזה חורה להם, אתה לא יכול לעשות את זה כשאתה כזה מיעוט מבוטל. זהו. אז לפעמים יש סיפורים כאלה אבל בזמן עזה אלה היו הסיפורים הכי חמורים שהיו כי עוד פעם כי לא היו כמעט חיכוך עם הפלסטינים.

כשאתה אומר סיפורים היו עוד סיפורים כאלה? לא. זה סוג של פלנטה אחרת. זה סיפור. אתה יכול לקרוא לו ארוע. מבחינתי זה משהו של העבר. של סוג של זכרון.

זה קרה עוד פעמים? אני מניח שזה קרה. אני הייתי בתל רידן רק 3 ימים. אז בקושי היה..