לפני הכניסה היו הרבה מאוד דיונים מוסריים: מה אנחנו כן עושים, מה אנחנו לא עושים. כשאנחנו נכנסים לבית, [אני] ישן במיטה? אני ישן להם על הרצפה? אני עכשיו נכנס ללחימה והדבר האחרון שמדאיג אותי זה אם אני ישן להם על המיטה. מה זה לישון להם על המיטה לעומת החיים שלי? נשמעו כמה קולות. כשעזבנו את הבית הראשון עמלנו לנקות אותו משהו כמו שלוש שעות כי הייתה איזושהי טענה שלא יראו שאנחנו שם כביכול, אבל גם מתוך פן מוסרי שאנחנו מנסים להחזיר את הבית לקדמותו כמה שאפשר. כשיצאנו החוצה רוב הבתים שהיינו בהם בכלל הופצצו, זה היה מצחיק באיזשהו מקום. היחס לבתים אחרים היה כבר שונה. אתה מבין שאין לך את הכוחות הנפשיים לעשות את זה, אין לך את הכוחות הפיזיים לעשות את זה, אין לך את הסבלנות לשמור על בית נקי. זו הייתה דילמה כשאנחנו מגיעים לבתים. אני זוכר תמונה שמאוד צרובה לי בראש. היה בית שנכנסנו אליו והשתכנו בו הרבה מאוד זמן וכבר ישבנו על הספות, אם נרטבה קצת הרצפה קרענו מזרון בשביל לנגב את הרצפה. בסופו של דבר משהו שהיה מאוד מסוכן זה המחלות. השתמשנו במה שהיה בבית. בסופו של דבר אתה צריך ללכת לשירותים.

הייתם משתמשים בשירותים של הבית? כן. אתה שם שקית וזורק. כשאתה קם באמצע הלילה אתה קצת יותר מזלזל, בסופו של דבר זו סיטואציה קשה נפשית ואין לך כוחות נפשיים, במיוחד כשמדובר בצרכים הבסיסיים שלך שזה פיפי, קקי ואוכל. אז לפעמים אתה מוצא את עצמך משתין באסלה ואתה יודע שבסופו של דבר אתה מציף אותה, ומי שיחזור חזרה לבית הזה יהיה לו מאוד קשה לסדר את הבית חזרה.

אמרת קודם שאת הבתים שהייתם בהם פוצצו אחר כך. כן. אחרי שכבר יצאנו שמעתי בום. אני מסתכל ואני רואה הפצצה, אומרים לנו "כן, עומדת להיות הפסקת אש, אנחנו רוצים לתת את "הסיי האחרון" (המילה האחרונה) שלנו לפני שאנחנו עוזבים".

מי אמר לכם את זה? כל מיני הרצאות של המפקד שלנו. ראיתי את זה מול העיניים שלי, זה היה קילומטר ממני. קשה לא להבחין בפצצה של חצי טון שנופלת על בית. ואחרי זה שלוש פצצות ואז אחרי זה חמש פצצות ואחרי זה עשרים. באמת, זה לא אפשרי לישון. באיזשהו שלב היה משהו משוגע שהדבר היחיד שנשאר זה בית רופף. זה אחרי שלושה שבועות, שבועיים. אחרי שבועיים זה עורר תגובה צינית, וזה לא יכל לא לגרור תגובה כזאת.

מה זאת אומרת תגובה צינית? "אוי, עכשיו מפוצצים הכול, אוף, למה לא השתמשנו בספה הזאת, היא הייתה נראית כל כך נוחה".