מאוד אני זוכר משם דווקא את הדקויות של המחסום, לא את האירועים הקיצוניים של התעללות, אלא מה שזה גורם. שם עוצבה תודעת המחסומים שלי, הייתי מהרהר בזה הרבה. היה לי שם אירוע אחד – שאחר כך במשפט הזה השתמשתי תמיד גם כמפקד – של איזה חייל שלקח קרמבו נדמה לי. תפסתי אותו אחרי, גם את הקרמבו לא היה אפשר להחזיר, לא היה למי להחזיר, ואמרתי לו משהו שם במחסום, שלא יעשה, לא זוכר מה אמרתי לו, הערתי לו על זה. והתגובה שלו היתה: אתה שובר לי את המנהיגות. זה משפט שהוא בעיניי מסמן הכי חזק את הדבר הכל כך נורא שהמחסומים עושים לבן אדם הנורמלי, לא לזה שמכניס מכות לערבי, שיש המון. לבן אדם הבסדר שלא עושה שום דבר חריג אלא שאין לו שום מנהיגות, לא צריכה להיות לו שום מנהיגות מול אזרח בן 40, 50 או 20 שבא לעבור מחסום, אין פה עניין של מנהיגות. התחושה הזאת של אני מעליהם, שלא יעזור, אתה מעליהם. אתה אומר להם מתי לעבור ומתי לא, הם לא ממושמעים כלפיך אז אתה מתעצבן, ויש לך את הכוח להתעצבן כי אתה עם נשק ואתה יכול לסגור להם את המחסום. אז אתה שולט בהם. וכשאתה פתאום מעיר למישהו אל תעשה ככה וככה, אז אני שובר לו את המנהיגות. הם לא יקשיבו לי, הנתינים. אז המשפט "אתה שובר לי את המנהיגות" הוא המשיך איתי עד יומי האחרון בשירות, ועדיין. (...) זה אומר הכל בעיניי, בגלל שזה בקטן, זה לא מכות, זה לא להכניס אגרוף לערבי, או קת. זה התפיסה הבסיסית, משם הכל מתחיל. היום, אני לא יודע כמה זה באחוזים ומספרים מתוך נערי ארצנו שמגיעים למצבים האלה, אבל בוא נגיד זה חי"ר, שריון ותותחנים, נ"מ והנדסה. כמות נכבדת. ועוד הרבה גם מסביב, זה לא רק הם. לא משנה כמה אידאולוגית הם לא שם, זה חודר אליך, העליונות הזאת. אני במחסום, הקושי הכי גדול שלי עם עצמי זה העצבים עליהם, שזה לא סתם להתעצבן, זה עצבים של מחנך: אתם לא עושים מה שאני אומר לכם, אני אראה לך מה זה. קיבינימט, אני עכשיו מנסה להכווין לכם את התנועה כמו מפגר, אז מה, אז תקשיבו למה שאני אומר עכשיו. כמובן שמהכיוונים היותר קיצוניים, זה אני עכשיו עומד פה עם הנשק ותעשו מה שאני אומר לכם. אני מחליט מי עובר, מי לא. אני מחליט מתי שוב המחסום נפתח, מתי לא. וגם זה מין שרירותיות כזאת. שם למשל, אפרופו פיקוד גבוה, אני לא יודע באיזה רמות זה היה, אבל אני משוכנע, ויש לי הרבה חברים שמאוד כועסים עליי שאני אומר את זה, אבל אני משוכנע שהשרירותיות היתה תפיסה. שהתפיסה היתה לערער להם את הביטחון, את היציבות, שלא יודעים מה קורה מחר. אני משוכנע שזה זה. אני לא חושב שזה איזה טיפשות של מישהו למעלה, אני חושב שזאת היתה מדיניות, שזאת היתה התפיסה. אני ממש משוכנע בזה. בהרבה מחסומים יש מה שנקרא "לשבור שגרה". כל יום המחסום פתוח עד תשע, היום נסגור אותו בשבע. שם זה היה קטסטרופלי. אפשר להוסיף לזה גם שארבעה חיילים לא יכולים להתמודד עם מחסום כזה בשום צורה, בטח לא בצורה מבצעית נכונה. יצא שאני בצד אחד, 200 מטר לשם מישהו בצד אחד, 200 מטר לשם מישהו בנגמ"ש. מישהו יכול לקחת אותי, להכניס לרכב או סתם למעוך אותי עם איזה משאית, וזהו. אף אחד לא יידע עד אולי 40 דקות אחרי זה, שיחפשו אותי, וגם אז עוד ייקח זמן להבין שמשהו קרה. אני כבר אהיה עמוק בתוך לא יודע איפה. אז קודם כל מבחינה מבצעית זה היה קטסטרופלי. זה לעמוד עם אפוד וקסדה ושכפ"ץ קרמי בשיא החום, אגזוזים של משאיות ואבק דרכים ורעש והרבה מעל שמונה שעות לפעמים. זה מצב נפשי שלא הרבה עומדים בו בשלווה. וזה לא מצב נפשי של מתח, של חרדה, אלא של תשישות נפשית קשה מאוד, של אחר כך לעלות לאוהל מצ'וקמק ולישון בו ולקום בבוקר, לעלות על נגמ"ש ולעשות את זה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. וזה הולך ביחד עם "אתה שובר לי את המנהיגות" כי זאת המציאות הפשוטה יותר, אני חושב. זה לא איזה מתח או חרדה של חומת מגן או לא יודע מה, לא היה שם אפילו, של מבצע, אלא זה היה בקטנות, טיפטופים.