זה היה בחנוכה, היינו בהדלקת נר ראשון בפלוגה. והיו שני ילדים שזרקו אבנים על ציר 60, על הכביש, ואז תפסו אותם ולקחו אותם לבסיס. הכניסו אותם ושמו אותם מחוץ לחמ"ל של הפלוגה שלנו. זה היה ממש לפני הדלקת נר ראשון, בערב כזה, והם היו עם פלנלית על העיניים ואזוקים מלפנים עם אזיקונים של תיק תק כזה. הם היו בני... הם היו נראים קטנים, אבל הם היו בני 14 ו-16, באזור הזה. לא יותר מ-16 ולא פחות מ-12. עכשיו, הם ישבו כאילו מחוץ לחמ"ל, אבל בתוך כזה מין מבנה שהוא היה ממש צמוד למרכז פלוגה, איפה שכולנו היינו מתאספים ועושים סגירות ופתיחות פלוגה, שזה ניקיונות, ו... ושם עשינו גם את ההדלקת נר ראשון. עכשיו, [זה] הדלקת נר ראשון, אז כשעושים את זה בבית זה נחמד ונעים ושרים וזה, אבל כשזה בצבא וזה בנים, אז צועקים ועושים רעש ומשתמשים בתופים משום מה, דרבוקים כזה, שזה הווי כזה פלוגתי שבאים ושרים על הפלוגה ועל כמה שהפלוגה היא טובה וכמה שהפלוגות האחרות הן לא [טובות] ביחס אלינו, וכל מיני קללות מכניסים כדי, לא יודע, להעלות את המורל איכשהו. בכל אופן, אז יש שם ילדים בני איזה 13 שמכוסי פנים ו[לידם] שרים עכשיו את השירים האלה ועושים עם התופים ככה ממש חזק. הם בטח לא מבינים עברית, [אבל] הקללות האלה הן קללות שהם יכולים להבין, נגיד "שרמוטות" ומילים שהם יכולים להבין מערבית. ומאיפה הם יודעים שלא מדברים עליהם? בטח הם חושבים שעוד שנייה מבשלים אותם. זה סיטואציה שהיא מכוערת. יום אחרי זה הייתה איזושהי הסכמה שזה לא היה כל כך בסדר מה שקרה שם. לא יודע אם [לגבי] כולם, אבל זה הרגיש לי מין צביעות כזאת. שלא רצו להגיד כלום [בזמן שזה קרה] כי לא רצו כאילו לזלזל בדרבוקים של הפלוגה, שזה משהו מאוד קדוש, אבל יום אחרי זה פתאום כן חושבים שזה לא כל כך בסדר. זה היה כאפה, כאילו בשבילי, כי אני חשבתי שביחידה שלי אנחנו מנהלים את האירועים לפי החוקים ואנחנו ממש... ויותר מזה, אנחנו אנשים טובים. ואפילו שם פלוגה שלמה יכולה לשיר ולדעת שמשהו לא בסדר, ובכל זאת לא להגיד כלום. אפס. זה הזכיר לי את הכלא של סטנפורד. ניסוי הכלא של סטנפורד, שנכנסים לסיטואציה, אתה נכנס למסגרת... זה כמו שאני בטירונות, ביום הראשון ראיתי נשק ופחדתי. שמעתי יריות, פחדתי. אחרי קצת זמן אתה מתרגל. ההרגל מכניס אותך למין תפיסה מחשבתית כזאת שמאפשרת את הסיטואציות האלה. ואז אתה מאבד את הכלי מדידה שלך לסיטואציה שהיא רחוקה יותר.

תקן אותי אם אני טועה, אבל אני חושב שמה שאתה מתכוון להגיד זה שבאיזשהו מקום השיפוט המוסרי שלך קצת... כאילו המצפן שלך איכשהו כזה...כן, אבל זה לא שאנחנו משתגעים או משהו כזה. זה פשוט... זה אנשים נורמליים, זה אנשים טובים. אנחנו פשוט נכנסים לסיטואציה כמו בכלא של סטנפורד. נכנסים לסיטואציה, נכנסים להקשר החברתי ומתנהגים באותו אופן. זה לא... כאילו התנהגות לפי הכללים שהוכתבו כזה בחברה. ואני אומר, כאילו, לפני הצבא הייתי רואה נשק, הייתי פוחד. מישהו כיוון נשק, הייתי פוחד. אחרי זה מבחינתי זה מקל, זה לא... כאילו אני כל כך רגיל. אני יודע איך להשתמש בזה, אני יודע איך לנקות את זה, אני יודע הכול. נגיד אנחנו בתרגילים ואנחנו יורים וזה: אם מישהו היה בא, אזרח מגיע מבחוץ ומסתכל, בשבילו זה היה קיצוני. אבל בשבילנו זאת שגרה. אז זו הסיבה שכאילו אני חושב שבסיטואציה הזאת אף אחד לא אמר כלום, כי ידעו כזה - "או.קיי, אנחנו עכשיו עושים דרבוקים, שרים בשביל הפלוגה, אז...", רגילים לזה שיש עצורים בחדר הזה כי אנחנו תמיד עוצרים אנשים ושמים אותם שם, ורגילים לזה שיש דרבוקים. זה ככה. אבל הם (הנערים העצורים) שם. כאילו, אנחנו עושים את העבודה שלנו. וזה חוסר רגישות, חוסר מודעות מעורבבת עם הקשר צבאי שיצר את הסיטואציה הזאת.