אנחנו מורידים בתים. הכול שם הרוס אבל השלד של הבניין עוד עומד — [אז] להוריד, שיישאר ממש כלום, תל הריסות. זה ממש ברמה של עבודה: קמים בבוקר, מקבלים את האיתורים (מבנים שהצבא הגדיר כמטרה). ״אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש״ — מחלקה הזאתי, ״שש, שבע, שמונה, תשע, עשר״ — מחלקה שנייה.

כל יום? כל יום למעט אם נגמר חומר נפץ. והיה גם שבוע של הפסקת אש באמצע.

הישג נדרש של עשרה בתים ביום למחלקה לצורך העניין? מחלקה בין חמש לשבע בערך. השאיפה היא כמה שיותר. זה פשוט המשימה.

זה אומר שזה יכול להגיע בשבוע גם לחמישים בתים למחלקה לא? כן, ארבעים-חמישים יכול להיות. בימים שהיה תחמושת, זה עניין של חצי שעה לבית. דבר ראשון [כשמפוצצים בית] מגיע המפקד, הקצין או המ״כ שהיה לנו. נכנס, רואה את הבית, מסמן איפה לשים חומר נפץ. מעמיסים על ההאמר, הולכים לבית, מורידים וממקמים איפה שהסימונים, מחברים את המעגל שזה בעצם אומר לחבר את כל המוקשים למעגל מרכזי ושהכול יתפוצץ ביחד. היינו עושים כמה מבנים ביום בשתי פעימות. מחברים את הכול ביחד, מתרחקים לאיזה שהיא נקודה בטוחה ומפוצצים. המשימה שלנו הייתה רק הדבר הזה. [התרחקנו] 400-300 מטר מהאיתור שישבנו בו בלי שום ליווי, המקום כביכול ריק לגמרי. לא אמרו לנו הרבה, לא שאלנו יותר מדי. בוא נגיד שהנרטיב היה [שהורסים] שכונות שצופות על יישובים בארץ, על הקיבוצים וכולי, על הרכס, על הגובה. רוצים שלא יישארו נקודות ששולטות באזור הזה. הזכירו גם רצועת ביטחון ודברים כאלה. לקראת סוף התקופה שלנו שם התחילו להכשיר איזה שהוא שטח להקים מוצב באזורים שפוצצנו בהם בתים. אני לא יודע מה קרה עם זה בסוף.

מי דיבר על רצועת ביטחון?

 לא שבא איזה מפקד ואומר: ״זו המשימה שלכם״. אבל אם אתה שואל את הקצין למה מפוצצים את הבתים האלה, אז זה הדברים שהיו מדברים עליהם. מי שהיה צריך בכלל איזה שהיא סיבה, אז זה היה זה.

באופן שיטתי היה וקטור של התקדמות כזה? אתה מקבל את השטח ומנקה אותו. אנחנו מסיימים מקום וכמה ימים אחרי זה, אנחנו במקום הבא. זה התחיל מהבתים שצופים לגבול. בסוף השכונה כבר לא עמדה שם.