היינו עסוקים בלחשוף מנהרה ברפיח. עלינו על בית. אני יריתי בחמוש ונפל לו הנשק. הוא הצליח לזחול החוצה, ואתה רואה שמישהו מנסה לגנוב את הנשק, ואתה מבצע ירי בלי לראות את הבן אדם, אז אתה יורה לכיוון באופן כללי. לגרור את הנשק זה היינו הך כמו להסתובב עם הנשק. למרות שהיו שם הרבה ילדים קטנים שניסו להכניס אותם לרחוב כדי לקחת את הנשק. להגיד לך שלא בוצע ירי הרתעה לקירות? בוצע ירי הרתעה לקירות. בדרך חזרה, אף אחד לא הצטער על ההשוואה– מי ירה ביותר אנשים. צחקו עליי שלא הרגתי את החמוש, שהוא נפצע ולא הרגתי אותו, ואחר כך התחילו לספור כמה אנשים כל אחד הרג. ודיברו גם על הטכניקת לחימה. ואז מישהו נתן בתור דוגמה את העובדה שלפני שהפלסטינים הבינו את חוקי המשחק, היו תקופות שהם היו תופסים עמדות, חמושים שרצים ברחוב סתם, וכל אחד יורה בהם. כי הם עומדים כל כך קרוב אליך, שכולם ירו בהם. ואז הם מתחילים לספור כמה כל אחד ירה, ולריב של מי זה היה, ושל מי זה היה. להגיד לך שזה הגיוני, או שזה אנושי?! בפלס"ר גבעתי למשל, אחרי שנהרג להם אחד הלוחמים ונפצעו להם שישה אנשים בכניסה לבית, אז הצוות שלו – שלכל אחד מהלוחמים שם יש לדעתי יותר מעשר הריגות, אנשים שהרגו כל כך הרבה אנשים, נדפק להם המוח לגמרי. נדפק להם המוח ברמה של לא מעניין אותם כלום. הם לא מפחדים להיכנס לבתים, לא מפחדים שירו עליהם. הראש שלהם כל כך רחוק שם, הם עברו חוויות שלדעתי אף בן אדם לא צריך לעבור אותם בגיל שלנו. מה תגיד לאנשים האלה? כל אחד ירה במישהו לפחות פעם אחת. כולם נורא מקצועיים, ונורא דואגים שהוא יהיה חמוש, אבל כולם נורא שמחים אחר כך שהם הרגו אותו. אם הוא היה חמוש – אז זאת מצווה. ההוויה הסוראליסטית הזאת של אנשים בגיל עשרים, הם בטוח לא מצטערים על אף בן אדם שהם הרגו.