אני זוכר כשהקפיצו אותנו בארוחת שישי. עברה רבע שעה מאז שהניחו "מתנה" על הכביש, לא יודע מה, לרוב אגב באמת הם היו משאירים מתנות – לא מטענים – סתם דברים כדי לראות איך נגיב. פעם אחת קלטו אותם. שישי בלילה, אתה הולך בחצרות לא מוגן, אם היה שם מישהו עם רובה הוא היה תופר אותנו מזמן. אתה מתחיל להיכנס לבתים סתם ואין לך מה לדבר.

חיפשתם את הבחור? כן.

ידעתם איך הוא נראה? לא.

אז מה חיפשתם? לא יודע. אני זוכר שאז ההדחקה שלי הייתה שזה מסע אנתרופולוגי, נראה את הבתים מבפנים. זה היה שישי בלילה, גם חופש אצלם, כל המשפחות בבתים. כולם רואים טלוויזיה עם הלוויין שלהם. אתה בא להם באמצע החיים, משום מקום, נכנס אליהם הביתה ורואה את חדר השינה.

לא היה אכפת לך שזו חדירה לפרטיות? יותר אכפת לי לצאת לשבת. לעשות את העבודה שלי ולחזל"ש (חזרה לשגרה). אנשים אצלנו התחרפנו מזה. למשל, היה אצלנו [חייל] מורעל שתמיד שהיה קורה משהו - הוא היה בבית. אז פעם אחת בהפגנת נוכחות הוא נכנס למכולת - לא יודע מה היה הסיפור אבל הוא התחרפן - הוא הפך מדף וירק לזקן של החנות בפנים. זה היה שבוע או שבועיים לפני חופשת השחרור. הוא כל כך התעצבן.

איך הזקן הגיב? הוא שתק. זה היה רגע מקפיא ואני זוכר שאתה עומד שם, וחצי דקה אתה לא יודע מה לעשות. אתה יודע שהאדם לא קשור, אתה נמצא בתוך החנות שלו ופשוט בן אדם התחרפן מהלחץ, פחד שלפני שחרור או מה שזה לא יהיה. הוא גם לא דיבר לעניין, אלא צרח, הפך את המדף, ירק [לזקן] בפנים. ואני זוכר שאחרי זה הלכתי למ"פ וסיפרתי לו, ואמרתי לו שהבן אדם לא צריך לעלות על גל"בים (ג'יפ לסיור בטחוני), צריך להאריך לו את החופש. והבן אדם הזה, אחרי הפליפ (ההתחרפנות) הזה, עשה עוד שבועיים, עד הסוף, גל"בים.

המ"פ לא הקשיב. לא.

מה המ"פ אמר? "אני אדבר איתו".

ידוע לך על עוד פליפות? לא, הוא היה חייל טוב, זה הקטע. זה היה הקטע שהבנתי שאחרי הצבא זה יבוא לי - כל מה שאתה אוכל בשטחים.

מתי הבנת את זה? בקטע הזה שהוא ירק. אז הבנתי שזה מכרסם בנשמה ושאלה דברים שלא צריכים לקרות, שזה לא צריך להיות ילד בן 18 במחסום. ועצם זה שלא עשו לו כלום... אם זה היה מקרה שהוא עשה במחסום ואנשים היו רואים – היו מענישים אותו. זה פשוט היה מקרה שיכלו לסגור את זה יפה לבן אדם ששירת יפה והיה שבועיים לפני שחרור. באותה מידה היו יכולים לבחור שלא. והוא היה יכול ללכת לכלא וזה היה מוצדק והייתי מעיד נגדו.

אז מה קרה לו אתה חושב? אתה בסיטואציה לא שפויה, ומתישהו זה יגיע אליך. כמו אנשים שחוטפים פליפה בהודו. זה לא הסמים, זה הלבד עם המחשבות שלך. מצאתי את עצמי אחרי הצבא יושב וחושב. גם תוך כדי הצבא אתה חושב, אבל אתה לא יכול לחשוב על זה צלול. ואתה מבין שאלה דברים שיושבים, ומה שאנחנו עושים פה למשל - זה לפרק, זה קצת מוציא. הרי השיגעון הזה שקורה מסביב... למה אני אומר שהכול לא ברור ולא יציב? כי הכול סיטואציה מטורפת וזה חודר אליך לאט-לאט. זה מחרפן אותך.

כמה זמן ייקח לי להתחרפן במחסום? תלוי. יש לך חברה?

כן. היא בוכה לך בטלפון?

היא תבכה. וחם באותו יום או קר באותו יום? מזג אוויר לא נוח? יש יותר סיכוי שתתחרפן.

כמה זמן לוקח לבן אדם להתחרפן? חודשים, שנה? תלוי. יש טווח. צעירים עושים ש"ג והפז"מניקים עושים עמדות טובות, והטווח ביניים עושה מחסומים. אם אתה בטווח ביניים שעושה מחסומים קבוע – אתה מתחרפן. אני מכיר כאלה שביקשו לעבור ממחסומים לש"ג. אתה מתחרפן. נגיד - במשך שבוע אתה חושב, מנתח את החיים שלך, כותב מכתבים. תוך שבוע מיצית את מה שיש לך בפנים כדי לבדר את עצמך במצבי שעמום. שבוע אחרי אתה עושה את העבודה בבאסה, ושבוע שלישי אתה תתחרפן, וזה במצב נורמאלי. אפילו [אם] האוכל טוב, שזה גם חשוב, אם אתה חרמן, עייף, רעב וקר לך – תתחרפן הרבה יותר מהר. ואם המעמד שלך בפלוגה גם לא משהו – בכלל תחגוג על מחסום. אתה חוטף מכאן [אז] אתה תוציא את זה כאן. למשל אם רס"פ תיזז אותנו בגלל שאנחנו צעירים – מוציאים את זה. בתור צעיר מחסום אתה מוציא את זה.