איך היה היחס לפלסטינים לכל אורך הפעילויות? זה, טוב אני אענה לך, לפחות המחשבה שלי והשינויים שעברתי במחשבה, מה עובד, מה לא עובד. כשהתגייסתי, אחת מהסיבות שהתעקשתי ללכת ליחידת חי"ר בכלל זה שיש לי קו מוסרי מערבי, מערבי אפילו יהודי, יחסית מפותח. כאילו פילוסופית, כן? במחשבה, מה מוסרי, מה לא מוסרי. אני חשבתי שיותר טוב שאני המפקד, שאני עושה החלטות, במקום איזה ילד בן 18 ו-19. יותר מבוגר, יותר סבלני, יותר משכיל, לא יודע מה. וכשחזרתי מהקורס מ"כים והגעתי לקו,במחסומים, תגב"צים (תגבור צירים), היה תגב"צ פחות או יותר קבוע בצומת הכבשים, שזה היה פחות או יותר מחסום כמעט קבוע. שעות קבועות, מקומות קבועים, אתה יושב שם, אתה בודק כל אחד עם השקית שלו, עם התעודת זהות שלו וכן הלאה וכן הלאה. ובהתחלה אני התייחסתי – אני אישית וגם דרשתי מהחיילים שלי – להתייחס לפלסטינים כבני אדם עם כבוד. זאת אומרת, בן אדם נכנס למחסום, רוצה לעבור את הכביש, בן אדם בן 50, לבוש עם חליפה, עם עניבה, אתה אומר לו בוקר טוב, אפילו שואל מה שלומו, מבקש בבקשה, תעודת זהות בבקשה. כאילו לא להיות, אני יודע, תוקפני מדי. אצל הסגל הפיקודי, קצינים וגם שאר המ"כים, זה פחות או יותר בוא נגיד חצי-חצי. חצי מהאנשים חשבו כמוני,גם בדרך כלל התנהגו כמוני או לפחות בהתחלה, ולחצי מהם היה קו מאוד-מאוד יותר תוקפני, פחות סבלני, יחס יותר מזלזל לאוכלוסייה הפלסטינית. וגם החיילים,הייתי אומר דווקא 80 אחוז ביחס הזה, מזלזל, תוקפני, לא סבלני, ועוד איזה 20אחוז שהם היו יחסית בסדר. במהלך הזמן אני שיניתי לקו יותר תוקפני, פחות סבלני.

מה זאת אומרת? מה זאת אומרת? ראיתי שיחס הכבוד הזה, לא מחזירים את זה. ודווקא להפך, זה אני חושב נחשב בעיניהם בתור חולשה והם מנצלים את זה. כל הקטע של האירוע בצומת הכבשים (אירוע שבו נהרגו שלושה חיילים מגדוד לביא בינואר 2003)השפיע עלי, שכל האנשים שחיו באזור הזה הכירו אותנו, בשם אפילו. כל האנשים שגרו בבתים על יד הצומת. היה איזה בסטה של ירקות, הסוחרים שם הכירו אותנו.וזה כבר לא עניין בהכרח של הטרדה, פשוט אתה שם כל יום, הם גרים שם. ואתה מזהה אותם די במהירות – וואללה, זה בן אדם שגר פה. אז לפעמים אתה אומר להם בוקר טוב, מה שלומך. למה? כי הם בני אדם, כן. ועם האוכלוסייה שגרה במקום הזה היחסים, לפחות איך שחשבתי, היו די טובים. זאת אומרת, לא הטרדנו אותם, לא נכנסנו להם לבתים, לא חיפשנו עליהם בחפצים שלהם, הם היו עוברים.אם היה עוצר, בדרך כלל היינו נותנים להם לעבור. למה? כי זה בן אדם שאתה רואה יום-יום ובדרך כלל אתה יודע איפה הוא עובד, אתה יודע איפה הוא גר. הוא בסדר, אתה מכיר אותו. והקטע שהחבר'ה שלי נהרגו במארב, כולם הפכו ל"וואללה, לא ידעתי, לא שמעתי". בן אדם שהיו צרור יריות של איזה עשר שניות,עשר מטר מהבית שלו – "וואללה, לא שמעתי שום דבר". את האנשים, הסוחרי ירקות בבסטה שלהם, שסביר להניח שהמחבלים עברו דרכם, כי לפחות ממה שהגששים אומרים הרכב מילוט שלהם היה חונה ממש על יד הבסטה – "וואללה,לא שמעתי, לא ראיתי". והקטע הזה מאוד-מאוד השפיע עלי לדעתי, לרעה. זאת אומרת, הייתי הרבה-הרבה-הרבה יותר חשדן.