כל יום בשעה ארבע מוציאים את כיתת הכוננות ליזומה (פעולה התקפית יזומה על ידי הצבא), מתיישבים על איזשהו תא שטח, הולכים ברגל. לפעמים במהלך היזומה נתקלים באוכלוסייה בדואית תמימה ואז מתחילים הדרמות. אחד הסיפורים הזכורים לי הוא שפעם אחת הגענו לאיזה מאהל בדואי באמת באמת נידח, שישב על שפת איזה וואדי ובתוך המאהל הייתה אישה עם שני ילדים- ילד קטן וילדה בת 12 בערך. איך שהגענו, הילד הקטן שכנראה לא ראה חיילים בחייו בגלל המקום הנידח שהוא גר בו, נבהל בטירוף ונתן ריצה לתוך הוואדי, בוכה, צורח ואז אחותו רצה אחריו, להרגיע אותו. האימא לא הבינה למה הילדים שלה מתחילים לרוץ לתוך הוואדי בצרחות, אז גם האימא רצה אחריהם. עכשיו, מישהו מבוגר מתחיל לרוץ לכיוונך, אתה גם נבהל וישר מכוון עליו את הנשק ועוצר אותו. וזאת הייתה התמונה באותו רגע: אני מוצא את עצמי פתאום מכוון נשק לסתם אמא, עוצר אותה, היא גם צורחת, מרימה ידיים, הילדים שלה רצים לתוך הוואדי, בוכים, צורחים, דרמה. איכשהו אחותו (של הילד) הצליחה להשתלט על אחיה הקטן והסתתרה איתו בוואדי. (לקחנו) תעודת זהות מהאימא, (עשינו) חיפושים במאהל, הסתובבנו פה שם והלכנו. מה שהיה לי עצוב בקטע הזה הוא שהם חיים במערות עלובות, משום מקום פתאום מגיעים חיילים על מדים, נשקים, אפודים, ילדים צורחים, מעצרים, תעודות. העיקר שמדינת ישראל הפגינה נוכחות.