את עזה חוויתי בתור טנקיסט ובתור טנקיסט אתה חווה את הלחימה בצורה מאוד סטרילית במרכאות. כלומר, אתה לא רואה את הלבן של העיניים של מי שמולך. רק שנים אחרי זה אני מבין את גודל ההרס שלא צה"ל, הטנק שלי עשה. מאז המבצע אני נוהג סתם להיכנס בגוגל מאפס לפעמים לעזה, לראות בסטריט-ויו את מה שאפשר. כדי להזכיר לעצמי שזה מקום [בו] הסתובבו אנשים. ובאותו רגע ממש לא חווינו את זה ככזה. זה היה מן אי רפאים כזה.

אזור מלחמה בלי אזרחים?כן, כן. אז פשוט החוויה שלי של זה שהגורם האנושי לא היה פונקציה בתוך הלחימה.

מה זה אומר?שבתור חייל אתה לא חושב, אתה לא רואה את המקום שאתה נמצא בו כמקום שמכיל אנושות. אז אתה יכול לנסוע שמאלה וימינה לדרוס בניין ולירות על מטרה וכאילו להרגיש מנותק מזה, בתור טנקיסט. זה היה החוויה הזאת כי אתה לא חווה את זה כמפגש אנושי, גם עם האויב.

גם פה אתה צריך לנתק את עצמך מהאנושיות. וזה עוד יותר התחושה הזאת של משחק מחשב כי זה אפילו לא אויב. זה פשוט בניינים ושכונות. זה הרגיש כמו מלחמה נגד המקום, ולא מלחמה נגד החמאס. אז פשוט פועל יוצא מזה זה שהרסנו את כל השכונה. חפרנו עמדות טנקים או לחלופין [בשביל] לתפוס עמדות אז אתה שובר קירות, אתה יורה על בניינים. יש גם את הנוהל הזה שכדי שחי"ר יעברו מקיר לקיר אז יש את הטנק שהוא יורה על הקיר.