איך היה שם? סוער בעיקר. זה היה ממש ישר אחרי הרצח של שלהבת אנחנו הגענו לחברון. זה היה ממש שבוע אחרי, כשכל היהודים מחליטים שהם עולים ואיך הם קראו לזה? כובשים את אבו סנינה.

ככה הם התבטאו? כן. זה היה כיבוש אבו סנינה. נכנסו שם לבתי ספר, החליטו שהם לוקחים את הבית ספר אליהם, אסור לערבים ללמוד במדינת ישראל. נכנסו לבית ספר לבנות והשתלטו עליו. זה היה הפעם הראשונה שלי נוחתת בחברון, כשהיהודים משתלטים על בית ספר.

איפה הבית ספר? הבית ספר באבו סנינה. בית ספר לבנות.

כל היהודים הציפו את אבו סנינה? מה זה כל היהודים? היהודים של אברהם אבינו, לא של קריית ארבע, רק הכמה משפחות יש שם? 50 משפחות?

עולים כולם... זה לא היה עולים, זה פשוט הם עלו, יש את העלייה הזאת, הכביש הזה ליד הבית קברות שם, נכון אני זוכרת? וואי, לא חשבתי על זה שנים. הם מתחילים לעלות, ואז כשעלינו אחריהם כביכול כדי לתפוס אותם, אז הם כבר התיישבו שם בתוך בית ספר, על המדרגות, בתוך הכיתות. יושבים, לא מוכנים לזוז.

כמה אנשים היו שם? לא יותר מ-50.

אז זה הפעם הראשונה. זה הפעם הראשונה. ואז אמרו שלא שומרים, שעדיין לא שומרים בחברון, כאילו שלא יורדים לשטח. בהתחלה עושים רק שמירות בבסיס וזה. ואז בגלל שהיה את הבלגן, אז ישר הקפיצו אותנו ומצאתי את עצמי שם, ליד הכיכר.

כמה בנות הייתן? כמה בנות היינו? אנחנו הגענו לפלוגה ביחד שש בנות לדעתי.

וכמה בנים? בפלוגה היו משהו כמו 60 בנים, 70, משהו כזה.

60 בנים, שש בנות? לא, היו בפלוגה עוד איזה ארבע בנות לפנינו, שהיו לפני שחרור. הגענו, הן היו כזה בדיסטנס איתנו, כן, הן יעני היו הוותיקות. הן היו איזה ארבעה מחזורים לפנינו, לא היו בנות במחזורים כמעט לפנינו, ואנחנו הגענו מחזור של הרוב בנות, שני בנים היינו. התחלנו איזה15 בנות, הגענו משהו כמו שש ושני בנים. שני הבנים הגיעו. היו לנו שני בנים ושניהם הגיעו, כן. יכול להיות שהיינו שמונה ואחת הפכה להיות הפקידה איך שהגענו לשם, משהו כזה.

איך הרגשתן בתור בנות שם? הבנים לא אהבו שאנחנו בפלוגה. הבנים שנאו את זה שיש להם בנות בפלוגה, ממש כעסו על זה. כי לא, אני אגיד לך למה. כל פעם שקורה משהו בחברון לוקחים את כל הבנות מהר-מהר-מהר, כמו שבדיוק אנחנו הגענו, לקחו את כל הבנות. עכשיו, בנות שבעמדות של שמירה ישר מחליפים אותן בבנים, כי בנים יש מספיק בשטח. יש את הצנחנים היה כשאני הגעתי, היה את המג"בניקים, היה את השוטרים, וכולם בנים. מי צריך את הבנים שלנו, את הרובאית 03 האלה המצ'וקמקים עם האסטמות. אז את כל הבנים מעלים מהר לעמדות ואת הבנות מהר לוקחים לאקשן, יעני לרדת למה שעושים. כל פעם שהיה איזשהי תקרית או משהו.

תקרית שהיו צריכים כוח שיטור? כן, כשהיו צריכים כוח שיטור. ובעצם את הבנים שלנו תקעו בכל העמדות שיש בחברון ואת הבנות מהר לקחו לשטח, את השש בנות המסכנות. בפעם הראשונה שהגעתי, הייתי בעמדת שמירה בתוך הבסיס, ואז הגיעו: מהר, צריך את כל הבנות. העלו אותנו לספארי ונסענו לנו אל השטח.

מה ראית שם? מה ראיתי? הגעתי והיה המון נרות של שלהבת, היה המון.

איפה שהיא נרצחה? כל האזור שם, כן, כל שכונת אברהם אבינו מלא נרות, מלא כתובות על הקיר, המון. סימון של העגלה, של איפה היא עמדה כשירו בה, ציירו שם כתם דם על הרצפה, כאילו מה עשו לנו, משהו כזה. זה היה באמת מזעזע. היה המון תמונות של תינוקת בכל מקום שם, תינוקת עם המון נרות סביבה. זה היה מזעזע. זה עשה לך ממש לרצות לעשות רע לכל מי שהרג את התינוקת הזאת. ממש היתה אווירה כזאת של לעשות רע. עשו לנו רע ואנחנו הולכים לעשות רע, רצחו תינוקת. ואמא שלה מסתובבת שם בין כולם. האמא כל הזמן הסתובבה שם, הבת שלי, הבת שלי, עם תמונה שלה ביחד עם התינוקת. הלכה ככה והראתה ככה לחיילים כל הזמן, תראו מה עשו לבת שלי, אין לי בת יותר, אין לי בת יותר. זהו, איך שהגענו עם הספארי ישר קיבלנו צעקות של נאצים, נאצים.

למה? הם ידעו שהגיע כוח שיטור לעצור אותם מלעלות לאבו סנינה, אז ישר אנחנו הגענו בתור הכוח הרע מה שנקרא.

אז קראו לכם נאצים? אז קראו לנו הרבה נאצים והרבה כאלה. זהו, זה היה איזה ארבעה ימים כאלה שכל הזמן באנו לשם כאילו להראות נוכחות.

מה זאת אומרת? ארבעה ימים כאלה שכל הזמן הגענו כל הבנות, הגיעו המון כוחות. כל פעם שהם איימו לעלות לאבו סנינה כולם מגיעים – הם לא עשו כלום – כולנו מגיעים לשם ועולים בחזרה לבסיס. היינו שם שש שעות.

באותו לילה שהם התיישבו בבית ספר... זה היה, עכשיו נזכרתי, זה לא היה ביום הראשון, זה היה ביום הרביעי או החמישי. כל יום הגענו לשם סתם והיינו שם. וביום החמישי או משהו כזה, זה היה כשנגמר השבעה של התינוקת, אז כאילו כבר היה מותר לפרוץ את הגבולות ואז הם בעצם התחילו לעלות.

כמה אנשים עלו לשם? 60-50.

איך הצלחתם להשתלט על זה? קודם כל היו שם המון כוחות. היו שם מג"ב, היו שם צנחנים, ממש המון. הם בנו גם מחסומים בלמעלה, סוף הכביש.

מי בנה? מג"בניקים. שמו שם מחסומים של מג"ב שאסור לעבור את זה. והם התחילו לירות, היהודים פשוט התחילו לירות מהחלונות לכיוון אבו סנינה. וכל פעם שאנחנו רצים לבתים שלהם: "אין לנו נשקים". ואז אנחנו יורדים, ושוב יעני. והם יורים, אתה רואה נשק יוצא מחלון, יורה. אתה לא יכול להגיד לא יורים, אף אחד לא יורה. וככה עשינו איתם משחקים כאלה כל הזמן. נכנסנו להם, הלכנו להיכנס לבית: "אין לנו שום דבר, אין לנו נשקים. זה רק להגנה עצמית, זה של היישוב. תראו, זה נקי". הם מראים לנו נשקים נקיים, וכרגע ירו מהחלון. ואין, חיפשנו, אין נשקים. זהו, ואז בעצם הם החליטו שהם משתלטים שם גם על בית הספר. האמירה היתה מאוד חזקה, שזאת מדינת ישראל ואנחנו עולים לשם, וזה שלנו.

איך זה נגמר? איך זה נגמר? הם פשוט התחילו לעשות איתנו משחקים, זאת אומרת זה התחיל להיות כבר מצחיק. הם התיישבו, נכון יש את החומה של הבית קברות שם? אז הם פשוט כולם התיישבו בשורה, זה ליד זה. ואז נגיד אני באה ראשונה, אני מושכת אותה, כאילו זאת שהגיעה הכי גבוה במעלה ההר בעצם, אני באה, אני מורידה אותה למטה, אז היא מתיישבת בתחילת התור. ואז עוד פעם, אני מורידה אחת למטה והיא מתיישבת ככה. כל פעם שמורידים אותן למטה הן מתיישבות. זה הנשים עשו, בקטע שלגברים אסור לגעת בנו. ובאותו יום גם אני הייתי הבת היחידה שם.

הבת היחידה? זה היה שבת, זה היה סוף שבוע, זה היה יום חמישי בערב והם החליטו שהם פשוט מתחילים לטפס ביום הזה. ואז הם גם היו בתוך הבית ספר, ואז הם התחילו לעשות משחקים כאלה, של להסתובב.

כמה זמן הם היו בבית ספר? הם היו שם איזה יום שלם, ישבנו איתם שם. הוצאנו, הם נכנסו. הוצאנו, הם נכנסו.

היה תקריות אלימות עם הפלסטינים? הערבים נורא פחדו, הם בכלל לא התקרבו. זה הכל היה בין הצבא לבין זה, הערבים בכלל כאילו תפסו מרחק. הם הבינו נראה לי שעדיף להם זה, כי כל פעם שהם התקרבו זרקו עליהם אבנים. היהודים היו מאוד אגרסיביים. זהו, והפינוי מהבית ספר היה בכוח הזרוע מה שנקרא. אנחנו הבנות – הבנות? אני ועוד הבת השנייה לפני שהיא יצאה הביתה תפסנו אותם והורדנו אותם משם, את הבנות. והבנים גם תפסו את הבנות, עד שאיזה חייל קרע ליהודייה את החולצה ואז זה עשה מן פוס עמודו כולם, צרחות, בלגן, החייל קרע לה את החולצה, מה הוא עשה, כל היהודים התחילו לירוק עליו, כל מיני כאלה. היה שם משהו נגד החיילים. וזהו, ואז בעצם, אחרי שכל היהודים, אחרי שהם יצאו מהבית ספר והתיישבנו שם כבר על הכביש כולם, על כל האזור של הכביש שם, והיהודים התחילו לירות מהחלונות, אז גם הערבים התחילו לירות לעבר היישוב היהודי. והם התחילו לירות על הכביש, על איפה שנמצאים שם כל האנשים. מה זה על הכביש? אתה רואה שבכוונה לא פוגעים ביהודים. זה היה על הקירות של הבית קברות. ברמה שאתה רואה שאם היו רוצים היו פוגעים. כאילו ממש כדי להבריח. זה היה יריות הברחה מה שנקרא. והיהודים התיישבו שם עוד יותר. ראו שיורים עליהם, אז הם הגיעו בהמוניהם. כל מי שעוד איכשהו – זה היה שעת ערב בערך כזאת, כל מי שהיה בבתים פשוט התחילו לצאת החוצה עוד יותר. מה זאת אומרת יורים עלינו? שלנו, ארץ ישראל היא שלנו. זה הכל שלנו. כל הזמן האמירה הזאת של שלנו, שלנו. זה אמירה שליוותה אותי בכל השירות בחברון, החבר'ה של היישוב היהודי אומרים: זה שלנו. הכל שלנו. אדמת ארץ ישראל שלנו.

והמצב נרגע? זהו, שאז היה לנו איזה קטע שאיזה מג"בניק אחד, איזה ילד ברח לו מהמחסום, ילד יהודי, והוא תפס אותו מהיד והעיף אותו מעל המחסום. פשוט העיף אותו, כמעט התרסק שם על הרצפה. כזה תפס אותו ביד, המחסום כאן, והוא פשוט עשה לו ככה, העיף אותו מעל הזה. ומה שקרה זה שאני התחלתי לצרוח על המג"בניק באותו רגע, ואז באו כל מיני מפקדים ואמרו לי: "מה את עושה? את לא יכולה לשבור סמכות. אנחנו באותו צד", כאילו מאוד כזה. ואז באה איזה רבנית יהודייה שהיתה שם ואמרה משהו בסגנון של: "החיילת הזאת בצד שלנו, אתן לא תשחקו איתה", היא אמרה לבנות שישבו ליד הקיר, "או שאתן לא מתפנות או שאתן קמות והולכות. אתן לא תתנו לה לעשות, אל תעשו ממנה פורפרה", יעני כי תפסתי אחת. ואני הייתי הבת היחידה שם. זה גם היה, הייתי שם יום ולילה, זה היה סוף שבוע, מחמישי עד ראשון, לא עליתי מהשטח. אנשים הביאו לי אוכל לשם, ארגנו לי פינת שינה שם באיזה חדר קטן כדי שאני אוכל כל הזמן להיות בשטח אם צריך, שאני רק אתעסק עם הבנות אחרי שההוא קרע ליהודייה את החולצה והיה את כל הבלגן הזה. אז היא אמרה: "אתן לא תשחקו איתה", היא נתנה איזה אמירה כזאת, ובאותו רגע כל היהודיות קמו ועזבו את המקום. קמו והלכו. ככה. היא לא אמרה להן לקום וללכת, היא אמרה: או שאתן לא מתפנות או שאתן קמות והולכות. אל תעשו פורפרה, אל תשחקו איתה יעני. והן פשוט קמו והלכו, כל הנשים בבת אחת. וזהו, ואחרי זה גם כל היישוב היהודי ככה ניסה לפנק אותי, כאילו איך שחזרנו. הם נורא שנאו את זה שבנות שומרות עליהם בחברון, והם באו והביאו לי קובנה בשבת וג'חנון וניסו להזמין אותי לאיזה ארוחת שישי.

מה אמרת על זה? אני לא הלכתי אף פעם.

למה? אני לא יודעת, פחדתי מהם נורא, מאנשי היישוב היהודי.

באמת? כן. הם נראו לי מאוד קיצוניים. אני הייתי ילדת נוער מרצ, הגעתי, סבא שלי מפ"מניק כבד. כולה הגעתי ממפ"ם, ממרצ, באתי להציל את מדינת ישראל איכשהו, ופתאום, שבוע ראשון שלי שם חטפתי כזאת כאפה, שלא ידעתי מה קורה.

למה? כי קראו לי נאצית, השאירו אותי באזור שם, ירו על אנשים, ואני רואה אמא מתנדנדת עם התינוק שלה בזמן שיורים על הכביש והיא אומרת לו: "אל תבכה חמוד, זה כמו מוזיקה", ויורים עליהם מאג. יורים מתוך היישוב הערבי מא"ג על הכביש, והיא אומרת לתינוק שלא יבכה, שזה כמו מוזיקה, וצריך להתמודד וזה האדמה שלנו וכאן אנחנו נהיה ואל תבכה. וכל מה שאני רוצה זה לקחת לה את התינוק, ולקחת אותו הביתה ולשים אותו במיטה. והיא יושבת שם על הכביש כשיורים עליו. יורים לה על התינוק והיא אומרת תקשיב, זה כמו מוזיקה. וכאילו לא יודעת, זה היה לי כזה, כל ערבי שעובר זורקים עליו אבן, הכל מאוד קיצוני, הכל מאוד עם כעס ושנאה. ואני הייתי ילדה לא כזאת, לא באתי משם. הייתי ילדה מורדת בעצמי, אבל לא משם, לא מתקרב.