היו לנו גם שם מעצרים שנמאס לנו מהם. הייתה תחושה שהם סתמיים, למשל לחפש אנשים שחתכו גדר או אנשים שזרקו אבנים או שמזוהים בהפגנות נגד הגדר או מתסיסים. זו הייתה תחושה של סתם. אם בחברון הרגשת שאתה עוצר בן אדם שמסכן, אז פה הייתה תחושה שאנחנו עושים כלום. היה מעצר אחד, לא זוכר באיזה כפר שהתחיל להתלהט, והיה ברדק ואני זוכר שהמ"פ [מפקד פלוגה] דרך נשק ואמר שצריך להרגיע, ושב"כ [רכז שירות הביטחון הכללי] הגיע ובאמצע הכפר בין כמה בתים של אותה משפחה, חמולה.

מה קרה בסוף? לקחו את מי שהיו צריכים וזהו.

מה היה טווח הגילאים של החבר'ה אלה? חמש עשרה-שש עשרה, עד עשרים ושלוש-עשרים וארבע.

ואתה אומר חותכי גדר, זורקי אבנים, אנשים שזוהו בהפגנות? כן.

מהפגנות בנעלין? לא, מהפגנות באזור. אני נזכר באחת החוויות הכי קשות שהיו לי שם, היה צריך לקחת את העצורים הרבה פעמים למחנה עופר [מתקן מעצר] ואז כמו שאמרתי קודם, יד ימין ויד שמאל של הצבא זה שני גופים שונים... הייתי צריך לקחת אותו לבסיס של הגדוד ללילה עד שיגיע הרכב, הספארון [רכב], בינתיים הלכתי לישון. הבן אדם ישב כפות ועיניים מכוסות, אמרתי לש"ג [שומר שער הכניסה] שלא יעשו לו כל מיני שטויות, נתנו לו מים וכיסינו אותו בשק שינה כי התקופה הייתה קרה. אני זוכר שזה היה נורא, כי מחנה עופר נפתח בשעה מסוימת וחיכינו שם והנהג היה חולה, והתחושה לראות אותו הייתה נוראית, הוא היה צריך להשתין ולעמוד מולו עם נשק בזמן הזה.

כמה זמן הוא ישב ככה עם האזיקון והפלנלית? כמה שעות טובות מאוד. עד שלקחו אותו ואז זה נגמר. כל אחד לא ידע מה להגיד לי לעשות איתו. ברדק שלם. חיכינו במחנה עופר והוא יושב בספארון ואני לא ישנתי אחרי המעצר בלילה המון שעות.

היו כאלה שרק "ייבשו"? יש מתח שתמיד היה קיים, גם בחברון וגם ברנטיס. את הדברים הבסיסיים- ישיבה בחדר ומישהו שומר, קשירה של הידיים, ולכסות עיניים ולתת אוכל או מים ולכסות - זה תמיד נתנו. לא הייתה שאלה. היו חבר'ה יותר ימניים שחשבו שזה יותר מדי, ושמאלנים ו... ואתה שואל את עצמך שאולי אנחנו מרחמים מדי. אמות מידה של טוב ורע מתערערות שם, אני חושב שזה הדבר הכי קשה שבחברון זה היה חד, שם יש שחור ולבן של מה טוב ורע אבל היומיום כל כך אפור. כל בן אדם שאתה עוצר הילד שלו לא עשה כלום, והתחושה שהרסת לו את הילד.

זה חבר'ה שעצרתם במעצרים? הדילמה היא יומיומית, אתה יוצא מהשער לתוך הסיור של עצם הנוכחות שלך. לי הייתה דילמה. אבל בנקודות האלה זה היה יותר נקודות קיצון של כמה אתה נחמד. מה זה להיות הומאני – זה מאוד לא ברור.

מה שאני שואל, אלה שהייתה דילמה כלפיהם, אם זה אנשים שהבאתם במעצרים או שייבשתם אותם? בחברון זה לא היה, שוב, אני לא יודע, כי גם בחברון היו גנבי המתכות, ילדים בני שבע שרצו לגנוב מתכת וכל מה שהם עשו זה לגנוב מתכת כדי למכור אותה כי לא היה להם כסף בבית אז הם חצו את הציר שעשו להם לעבור, כי רחוב השוהדה מפריד בין היישוב היהודי והקסבה ומותר להם להיות באבו סנינה ובקסבה [מרכז העיר] ובין לבין אסור להם. אז היו תופסים אותם ולמשטרה אין מה לעשות איתם ואתה מושיב אותם לשעתיים בש"ג. אין לך איך להתמודד עם זה ואיך לפתור את זה, אז אתה מייבש אותם. אולי איך שאני רואה את הדברים, הם מאוד עקומים לעומת מה שהם ביומיום. לא יודע. דודה שלי היא פסיכולוגית והיא אמרה לי שכדי להבין את זה, אתה צריך לצאת מזה לגמרי ואני לא יכול להגיד לך מה טוב ומה לא, כי אין לי את הכלים.