בסוף, המשימה שלך כחייל או כמג"בניק זה להיות בחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה הפלסטינית. מעניין לשמוע ממי שהיה שם איך הדינמיקה של זה, איך הדברים קורים ואיך הטבע האנושי מתנהל בסיטואציה כזאת. הדוגמה לזה [היא] כשהיינו ב"בית האדום" (מכונה בתקשורת "בית המריבה", על ידי מתנחלים "בית השלום" ועל ידי הפלסטינים "בית ראג'בי") ויש שם יהודים באמצע שכונה פלסטינית. מול הרחוב יש מכולת של אבו חמזי שכולם קונים שם: יהודים, ערבים. הם אויבים מרים ומצד שני הם גם חברים ברחוב. אז היינו מאוד חשדנים שם כלפי פלסטינים, ומצד שני לא היה מנוס מלהתיידד עם הילדים [הפלסטינים] שמשחקים שם ברחוב. היה משעמם אז היינו משחקים איתם כדורגל בזמן השמירה. שנאנו ממש את הילדים של משפחות [המתנחלים] מהבית האדום שצעקו לנו "איך אתם לא הורגים את הפלסטינים שעוברים שם?". הם ראו אותנו מעבירים פלסטינים: "למה אתה נותן לו לעבור? תהרוג אותו". שנאנו אותם.

ילדים בני כמה? 6, 7, 8. שנאנו את הילדים של היהודים, שיחקנו כדורגל עם הילדים של הפלסטינים, ובדקנו את הפלסטינים ממש בחשש. אמרנו [להם] לזרוק את התעודה על הרצפה כי חששנו שיפתיעו אותנו עם סכין, ומצד שני, הרבה מהם ידענו את השמות שלהם ואמרנו בוקר טוב לאבו חמזי כל בוקר.

מה שסיפרת עם הילדים שאמרו לכם כל מיני דברים, זה היה משהו נפוץ? כן. הילדים בבית האדום, יש חסם ממש מעל הבית שלהם, בכניסה לרחוב. רק לפלסטינים שגרים ברחוב מותר להיכנס. הם היו הולכים לשם כל הזמן וצועקים לנו: "תרביץ לו", זה. זה פשוט החיים שלהם, מה שהם שומעים בבית אולי. תמיד היינו צועקים להם: עוף הביתה.

ומה עם הורים שלהם? אני לא פגשתי את ההורים שלהם. היו שם רק שתי משפחות, משהו כזה.