באחד הקווים האחרונים שלי, הרבש"צ (רכז בטחון שוטף צבאי, מתנחל האחראי על בטחון הישוב) קרא לנו להעיף רועה צאן שהתקרב ליישוב. ירדנו למטה, הלכנו איזה קילומטר וחצי מהיישוב, מצאנו שם בחור זקן בן איזה 60-70 עם נכד כבן 5, הוא ישב, הציע לנו קפה. אתה רואה שהבן אדם חי כמה עשרות שנים והוא סיפר שכל פעם שלחו אליו חיילים והוא לא מבין, הוא גר שם במערה שלו והוא לא עשה כלום.

מסביב להתנחלויות היה קו תיאורטי שאסור לפלסטינים להתקרב אליו? אני זוכר משהו של 500 מטר שמבחינתם [המתנחלים] אסור היה, אבל אני לא יודע אם זה המצאה שלהם. אני זוכר שהגענו לרועה הצאן שהיה מרוחק, שבשבילו להגיע ליישוב היה צריך לעלות ולטפס על גבעה שהוא לא יכול היה לטפס אותה. הוא היה חלוש וספון באוהל קטן עם עדר עיזים ועם הילד הקטן. זה היה נראה לי מגוחך לחלוטין.

עם מי מדבר הרבש"צ? הוא מתקשר למפקדה. אנחנו מקבלים הוראה מלמעלה, צריך ללכת לפנות אותו (את הרועה).

אז גירשתם בסוף את רועה הצאן? לא. אני [גם] זוכר שב[קו באזור] אריאל הרבש"צ היה נכנס חופשי לבסיס. המפקדים לא אהבו אותו יותר מדי אבל הייתה הרגשה שנכנס "אדון עולם". הוא תמיד הצטרף לאירועים, הם השריפים הכי נוראיים. אני סירבתי להכניס אותו: "איפה האישור שלך?" והוא היה אומר "מה פתאום אישור? אני הרבש"צ". "מה איכפת לי שאתה הרבש"צ? תביא אישור" הרג אותי הקלות שבה נתנו להם להיות חלק מהממסד.