הגענו (במבצע עופרת יצוקה), היינו די קרובים לבארי. ארגנו את כל הדברים ואמרו לנו "ממחר אתם תעשו טיווח". טיווח זה סוג של איפוס. עשינו טיווח ויום אחרי זה התחלנו לירות, על ההתחלה (ירינו) 13 נפיצים.

דיברו אתכם על הפעילות של המבצע, על מטרות?

בהתחלה קצת פחות, בהתחלה אנחנו יורים פשוט. אחרי זה התחיל להגיע מידע של למי אנחנו עוזרים, מה מתכננים, מה המבצע.

הגיעו רבנים, חב"דניקים? כן. כן, כן. הם היו מגיעים פעם בשבוע עם פיצות או משהו כזה. היה להם קטע של לבוא עם אוכל וגם לשיר, לעשות שמח. מגיעים אנשים, מביאים לך דברים ואז פתאום אזעקה, אתה הולך, יורה-יורה-יורה-יורה, חוזר – הכול רגיל, יושבים, מדברים, אוכלים. ואז מתחיל כל הקטע של הצלב האדום. כל יום (בין) 13:00—16:00 לא היה כלום, אז היו מגיעים מתנדבים. ב-16:00 ישר הם יורים ואנחנו מחזירים. אנחנו צריכים לשבת בתומ"ת (תותח מתנייע) ולחכות שהם נכנסים ומדי פעם להעיף תאורות, עשנים.

מה עשו הצלב האדום? הם באו להכניס סיוע לעזה. באיזשהו שלב זה היה די קבוע, בין אחת לארבע ישראל הכריזה הפסקת אש ונתנו לצלב האדום להיכנס לתת סיוע, ואז זה היה ממשיך כרגיל.

והפלסטינים ירו בשעות האלה? לא, לא. הפסקת אש, לגמרי. לא היה כלום. ואז ב-16:00 הם היו יוצאים וכאילו שום דבר לא היה – הם חוזרים לירות, אנחנו חוזרים לירות. אנחנו היינו בתוך שטח ישראל. אתה רואה את עזה מרחוק. אתה לא רואה את הבן אדם שמעיף את הפצמ"ר, אתה לא רואה את המשפחה שמאחוריו. הוא מת, אתה לא יודע מה אתה עושה, אתה לא יודע במה אתה פוגע. יכול להיות שפגעת בחזרה, יכול להיות שפתאום אתה מוריד בית ספר ואתה לא יודע את זה. יכול להיות גם שאתה יורה לשטח פתוח, מדי פעם אומרים לנו "יורים לאיזה שדה כדי לרכך מטרות, כדי שהחיילים יוכלו לעבור, כי יש שם שדה ואי-אפשר לעבור דרך השדה".