אלו מארבים הייתם עושים? יש מבתר מעל הכביש, שהיו זורקים שם אבנים על המכוניות היהודיות שעוברות מתחת.הם עומדים שם ואורבים להן. אז היינו יושבים באיזה זיג (פינה) ומחכים לילדים האלה שיבואו, והפחד היה בקבוק תבערה. לזרוק על מכונית יהודית – זה מוות. זה היה הפחד.בסוף זה הסתכם בדרך כלל רק באבנים, וגם זו סכנה. סלע כזה שנופל על מכונית יכול להרוג מישהו.

אם אתם רואים ילד או משהו עם סלע על המבתר – מה הנהלים? זה די מצב של חוסר אונים.

אז מה עשיתם, תפסתם את הילד? זה במקרה הטוב. אתה חסר אונים, אם הוא בדיוק בצד השני של המבתר, אתה בסיור רגלי, מה אתה עושה? רץ אחריו? הוא יעוף לך, אתה לא תתפוס אותו בחיים.

אז היו הוראות פתיחה באש? יש לך, אתה הולך עם עם ררנ"גים (רומה רימון נגד מפגינים) וכל מיני שטויות ורימוני הלם וחרטה, זה לא עוזר. אתה צועק עליו והוא מפחד, הילדים מפחדים.

הוא היה פשוט בורח? בדרך כלל פשוט בורח, אם הוא רואה אותנו. זו הייתה המטרה, ליצור שם נוכחות. לא היה מדובר במחבלים, גם מעטים המחבלים אחרי "חומת מגן". כמה מחבלים היום יש בתוך איו"ש? יש ילדים, בעיקר.

מה הייתה המטרה של המארבים? המטרה הייתה לתפוס את החבר'ה האלה ולהביא אותם למעצר. הקטע הלא נעים, אם אתה תופס אותו – מה אתה עושה? היו כמה חבר'ה שתפסנו ואזקנו אותם והבאנו אותם לבסיס. כמו הרבה פעולות בצבא, יש את כל החרא הזה, איך שמתייחסים לאנשים.ואתה רואה, בבסיס שלנו אנחנו חברה גזענית ומגעילה. כל האנושות רעה, ואיפה שיש צבא אז הרע הזה מקבל ביטוי.

איך זה בא לידי ביטוי? שאתה מביא מישהו כפות ואזוק לבסיס והחיילים מאחורה מקללים אותו, צוחקים עליו,לא יודע אם הוא בכלל מבין מה שהם אומרים או לא. זה כמו השמפניה שהמ"פ קונה לחייל שיורה בילד בברך, זה סוג של צמא לדם. זה מאפיין גם אותנו, גם אותם. כל האזור... היו קללות. היו הרבה עצבים, הרבה מתח. אנשים חזרו ממעצרים או מפעילות,הרבה מאוד עצבים והרבה מאוד מטען שמביאים מהבית. חבר'ה מהתנחלות שהרגו את החברים שלהם יום לפני זה; כל האווירה הייתה תוך כדי "עופרת יצוקה", אז היו כמה מאפיינים: כל המפקדים היו מתוסכלים שהם לא שם, אז זה גם גרם לאווירה של תסכול;גם זה שהיינו שם 28 יום רצוף, כל "עופרת יצוקה", זה גם היה גורם תסכול לכל החיילים; חלק מהאנשים הכירו חברים שלהם שנהרגו ב"עופרת יצוקה", זה גם היה סיפור. היו הרבה עצבים, הרבה-הרבה עצבים.