יצאנו לפטרול והיינו צריכים לעשות מיפוי לבתים. עכשיו, היו צריכים בת בכל פטרול כי אם אתה נכנס לבית ואתה עושה מיפוי, אתה צריך לצייר איפה הארון, איפה הקיר, איפה הדלתות, כאילו ממש לשרטט את הבתים מבפנים. נכנסנו ושרטטנו בתים. זה היה איזה תקופה כזאת של חצי שנה שזה היה התפקיד שלנו, לשרטט את כל הבתים של לא של השלאלות, של השני.

קסבה. של הקסבה, כן. להיכנס ולשרטט בתים. בשלאלות זה גם היה קטע: חייל, אתה הולך כמו חיילה. הם כל הזמן היו צועקים את זה לחיילים שלנו כשהם היו נכנסים. עד שבאתי לשם ואז הורדתי את הקסדה פעם ועשיתי ככה עם הקוקו, הם היו בשוק. כי הם תמיד היו צועקים: אתה לא חייל, אתה חיילה. ואז אמרתי להם: אני חיילת, מה הבעיה? והורדתי את הקסדה, והם קצת היו בשוק. גמרתי אותם עם הקטע הזה, נראה לי. והלכנו לפטרול הזה ונכנסנו לבית, ויש בתים שהאורווה שלהם בתוך הבית, זה חלק מהבית כזה.

החלק התחתון? כן. לא, אצלם זה היה חדר בנפרד, מן חדר מחסן כזה שהוא ממש, זה היה מן בית שהוא קומה אחת גדולה, ויש אזור אחד בבית שהוא מסריח ויש דלת אטומה נורא, וכאילו זה אזור אחר של הבית, זה היה האורווה. היו כמה תרנגולות וקצת עיזות כאלה, בתוך הבית, באזור שלהן כזה. ובאנו לשם וחלק מהמיפוי היה גם לפתוח את החדרים האלה. והיתה שם איזה "מרה" אחת בבית, איזה אישה מבוגרת עם עוד איזה שני ילדים. ויצאתי עם אחד האנשים שאני הכי לא סובלת מהפלוגה. זה בן אדם שאני ניסיתי להעיף אותו והוא ניסה להעיף אותי בערך כל השירות שלנו. ממש, זה היה כאילו ברמות משוגעות. הוא גם נהיה מפקד בפלוגה, הוא בן אדם נוראי-נוראי-נוראי. ונכנסנו לבית הזה והדלת היתה נעולה. הוא פתח – הוא צרח על האמא הזאת שתפתח את הדלת. נכנסנו לשם, ואיך שאני פותחת את הדלת, אין שם חיות, ואני רואה צינור כזה ככה מהקיר, ואני רואה ילדים יושבים על הברכיים בפנים ליד הצינור. ואני נכנסת ואני קוראת לחרא הזה שהיה איתי, ואני אומרת לו: יש פה משהו מוזר, יש פה ילדים, תבוא, תבוא. והוא מדליק פנס, ושני ילדים קשורים ככה, יושבים על הברכיים, קשורים ככה, מריירים על עצמם, בלי בגדים שניהם. ואני מסתכלת, כאילו מה זה. והוא נכנס להיסטריה, הוא ישר התחיל לחתוך להם את החבלים. הם היו עם חבלים שאתה רואה שזה לא יום ולא יומיים קשור שם, זה קשר שכבר יושב. והילדים על הברכיים שניהם, ויש כזאת קערה עם מים לידם. היה איזה קערה כזאת עם מים, לא יודעת אפילו איך הם מגיעים אליה, שתי הידיים שלהם, של שניהם, היו קשורות לאותו צינור כזה שיוצא מהקיר. והוא חתך מהר את כל הקשרים מהידיים שלהם. ואז הוא פשוט יצא מהחדר והוריד לאמא כזאת סטירה, שהוא הדביק אותה לרצפה. ממש, בום, והוא השבית אותה, הדביק אותה לרצפה, אישה מבוגרת. ואני כולי מנסה לשחרר את הילדים, כולי באטרף, ואני מרימה את הילד והוא לא יכול לעמוד, הוא נופל. ואני מרימה אותו עוד פעם, והוא לא יכול לעמוד, הילד נופל. וזה שניים, אחד יותר גדול, אחד יותר קטן, נראים, הגדול נראה בן איזה 13 כזה והקטן ממש בן איזה שש, עירומים שניהם וקשורים שניהם. הקטן ממש נראה מפגר, גם במראה. הוא נראה מפגר, היה לו כאלה. ואז לקחתי תפוז, אני זוכרת, זה היה תחילת החורף, לקחתי תפוז מהאפוד, מהר קילפתי. אני זוכרת שהוצאת ככה את התפוז, קילפתי, הבאתי את זה לגדול יותר. הוא לקח, הוא פשוט התחיל לחתוך מזה ככה חתיכות ולדחוף לאח שלו ככה לתוך הפה. לאח שלו, כן, אחר כך ידענו. ואז, אני מתעסקת לי עם הילדים, אני נכנסת לבית, אני רואה שהם פשוט מפוצצים אותה ואת הילדים שלה מכות, החיילים שאיתי.

גם את הילדים האלה? את הילדים השניים. לא, לא את אלה, את הילדים השניים שבתוך הבית. והם שואלים אותם: של מי הם? של מי הם? ונותנים להם סטירות ונותנים להם מכות ובועטים בהם, וזה משהו משוגע. ואז אני נכנסת לשם בקטע של מה אתם עושים? מתעללים בשני ילדים אז אתם מתעללים בעוד ארבעה אנשים? מה זה השטויות האלה? ואז ככה לקחתי את האמא לחדר נפרד וניסיתי ככה לדובב אותה, לדעת מי הם, מה הם. ומסתבר שזה היו הילדים של בעלה פשוט מאשתו הקודמת, והם החליטו שהם לא רוצים אותם אז הם קשרו אותם שם. ואמרנו לה שתקרא לאבא, היא אמרה שאין איך לקרוא לו, משהו כזה. בקיצור, כשהלכנו משם האמירה היתה שאנחנו חוזרים כל יום עכשיו לראות שהילדים לא קשורים ושתמצא מה לעשות עם הילדים.

אתם עכשיו עובדים סוציאליים? נהיינו גם, אתה יודע, זה היה ממש זה. עכשיו אני, יצאתי משם כאילו מצד אחד המפקד הדפוק הזה שהלך איתי פיצץ גם את הזקנה וגם את הילדים. מצד שני, הם קשרו ילדים. הם קשרו אותם והילדים לא יכולים לעמוד, והילדים עירומים, והילדים לא אוכלים ואתה רואה שהם, אין, הם לא יכולים לעמוד. הרגליים שלהם היו על הפרצוף. וחזרנו לשם יום למחרת ושוב האבא לא היה ושוב הילדים היו קשורים בדיוק באותו מצב שמצאנו אותם פעם קודמת. כנראה הם לא האמינו שנחזור. וחזרתי עם אותו מפקד, כי הוא זה שהתעקש לחזור לשם, זה היה ממש יום אחרי. ופשוט הלכנו שם בכל השוק וחיפשנו את האבא של הילדים. הוא לקח את אחד הילדים של האמא, אחד הילדים הלא קשורים, ופשוט הלך איתו בשוק והתחיל לחפש את אבא שלו: זה אבא שלך? זה אבא שלך? מוריד כל מיני צ'פחות לילד, כל מיני כאלה, לילד הבסדר, כן, הילד של האמא הזאת. לקח אותו בשוק, גרר אותו אחריו: זה אבא שלך? זה אבא שלך? לוקח אותו לחנויות, דוחף את הילד. כל הערבים היו בשוק. הם לא עשו כלום, הם לא אמרו לו כלום על זה שהוא ככה גורר את הילד מחנות לחנות ונותן לו כאפות וכאלה. הם פשוט שתקו, הם לא דיברו בכלל. ואז מצאנו את האבא, הוא מצא את האבא. האבא רץ, האבא ראה פתאום את החייל הולך עם הילד אז הוא רץ אליו. בן אדם בן איזה 80 כזה, זקן תרח. בן אדם זקן בטירוף. והאישה לא כל כך מבוגרת, נראית בת איזה, אתה יודע, נושקת ל-50 בלחץ. אישה אישה. ובן אדם זקן-זקן-זקן רץ והילד אומר: זה אבא שלי, זה אבא שלי. הם הביאו אותו בחזרה לבית. אני באמצע הדרך כבר אמרתי די, לא זה, חוזרים לבית. הלכנו שניים עם הילד ושניים חזרנו. ואז אני חזרתי לבית בעצם עם עוד איזה מישהו, ואז הוא בא עם האבא וניסינו לעשות עוד פעם בירור כזה וזה. בוא נגיד שזה הגיע למצב שהראש של האבא על הספה והחייל דורך לו על הפרצוף כדי שהוא יגיד מה הם ומי הם הילדים האלה. כאילו, הוא עשה לו חקירה בסגנון חופשי מה שנקרא.

חרגתם לגמרי מהסמכות. ממש, זה היה ממש מוזר.

התחלת בכלל בלספר על מיפוי. כן, זה ממש היה כזה. היינו ממש, נכנסנו למקום שהיה ממש עבודה סוציאלית, אבל בצורה מחרידה. אתה לא יכול לבוא, להחליט לעשות דבר כזה. ואז החלטנו שלוקחים את הילדים למשטרה. מוציאים את הילדים מהבית ולוקחים אותם למשטרת חברון בגבעת האבות. והילדים, ממש היה קשה לגרור אותם, הם לא זה, השארנו אותם בסוף שם. זה היה ממש בלתי אפשרי לקחת אותם. באנו למשטרה, הלכנו מהר-מהר למשטרה. כמובן שהם איימו על האבא, הוא נשאר גם עם איזה כמה חבורות ככה על הפרצוף וכאלה מהביקור שלנו. אני כבר הייתי בדי, אני הולכת מכאן אם אתם לא... עכשיו, אסור לי להסתובב לבד כשאני בפטרול, אין דבר כזה לעזוב את הפטרול. אני אמרתי די וירדתי למטה, יצאתי מהבית, כן, לרחוב של הקסבה. יצאתי, יעני לא מוכנה להיות שם יותר. די, חלאס, זה לא בשבילי. והם יצאו אחרי סתם כי הם לא יכולים לתת לי להיות שם, אז כולם יצאו אחרי. עלינו לגבעת האבות, הלכנו למשטרה. הם אמרו לנו: תשמעו, זה פלסטינים, הרווחה לא מטפלת בהם, הם לא תושבים של מדינת ישראל, אין מה לעשות. אין לך רווחה, אין לך, המשטרה שלנו זה לא המשטרה שלהם. את רוצה? לכי, תתלונני למשטרה שלהם. לכי, תגידי להם משהו, נראה אותך. למחרת חזרנו לשם עוד פעם, הילדים אמנם לא היו קשורים אבל הם היו נעולים באותה אורווה. שוב פעם היה את כל הזה, הלכנו, חיפשנו את האבא, הוא שוב לא היה בבית אבל הם כבר ידעו איפה למצוא אותו. הלכו, מצאו את האבא, באמצע הרחוב עשו לו סצנה כזאת של אוי ואבוי לך, קושר את הילדים. כזה ככה. תפסו אותו באיזה חנות, הדביקו אותו לקיר. אני אומרת לך, בן אדם בן80, שבסדר, הוא דפוק יעני, הוא בן אדם כנראה דפוק אם הוא עושה דבר כזה. אבל הצמידו אותו שם לאיזה קיר, צרחו, עשו לו כאילו פדיחות. אני יודעת, זה בטח לא פידח אותו יותר מדי אלא פידח אותם כי כולם ראו שהחיילים מתעללים בו ולא ידעו מה הם אומרים. לא חזרנו לשם יותר אחרי זה. לא חזרנו יותר. דיברנו על זה המון, אותי זה נורא הסעיר, אבל הם היו בקטע של, אני זוכרת שפעם שאלתי: למה שבוע אחרי לא חוזרים לשם לעוד סיבוב? אז אחד המפקדים ענה לי: "אנחנו כבר לא יודעים איפה הבית", משהו כזה.

עשיתם מיפוי, לא? כן, זהו, "אנחנו כבר לא יודעים איפה הבית", זה היה התשובה שלו. והשני אמר לי: "שמעת, אין מה לעשות. ערבים, שיהרגו אחד את השני, שיהרגו את עצמם. גם השוטר אמר, אין מה לעשות. לא יוציאו את הילדים מהבית, אף אחד לא הולך להוציא אותם מהבית". וזהו, ופשוט קיבלתי את זה, לא היה הרבה מה ללכת לחפש אותם. אבל אני אומרת, כל העבודה הסוציאלית במירכאות כפולות הזאת, כל האלימות הזאת שהיתה, כאילו זה מה זה נגע להם בנקודה רגישה לכל המפקדים המקסימים האלה שהיו איתי, וכאילו עוד שנייה הרגו בן אדם, דרכו לו על הפרצוף, הרביצו לילדים שלו, הרביצו לאשתו, וזה היה כזה חשוב. איך זה שיום אחרי זה אף אחד לא חזר לשם? כאילו, אם זה היה מספיק כדי לפוצץ אנשים?

אנשים נהנו לפוצץ את האנשים? ראו בזה שליחות כי קשרו את הילדים? אתה מבין? כאילו היה להם תירוץ לעשות את זה בקטע של הפעם זה לא אני המניאק שסתם מרביץ, אלא אני עושה את זה כדי להציל איזשהו ילד. נראה לי שזה נתן איזשהי לגיטימציה כזה ואז זה היה הרבה יותר מוחצן.

זה היה הדיבורים? זה לא בדיוק הדיבור, אף אחד לא דיבר על זה יותר מדי. דיברו על איזה נוראי האבא, איזה נוראית האמא, איזה משפחה מגעילה, איך הם עושים דבר כזה, עדיף כבר שיהרגו את הילדים. מן כאלה אמירות. אבל אף אחד לא חשב על רגע, דרכתי לבן אדם על הפנים בשביל עיקרון שלא כזה חשוב לי, אתה מבין? זה היה עניין של עיקרון הרי, כאילו להציל את הילדים. ולמחרת זה כבר לא היה כזה חשוב, אז אני לא יודעת מה העיקרון הזה אומר.