חברה טובה שלי, שהיתה קצינה במודיעין אצלנו, היה לה דגל ענקי של פלסטין, לא זוכרת אם היו עליו טיפות דם או לא, תלוי במשרד. ופעם אחת שאלתי אותה מה, מה הקטע, כאילו למה, אז היא אמרה לי: "לא יודעת, נראה לי מגניב". ופעם תפסתי טרמפ עם...

מאיפה היה הדגל?פשיטה באיזה בית.

שהחבר'ה פשוט הביאו?כן, כן. ואיזה פעם גם נסעתי עם חבר'ה מהמודיעין באיזה ג'יפ והקפיצו אותי לבסיס והיה ריח נורא מסריח אז שאלנו אותם מה זה, אז הם אמרו שיש, הם אמרו לי: את רואה את השקית השחורה הזאת שתלויה מחוץ – זה היה סופה ממוגנת כזאת – מחוץ לג'יפ, ליד המכסה מנוע? אמרתי להם: כן. אז הם אמרו: יש שם בגדים של המחבל שנהרג אתמול ליד כיסופים. אז אמרתי להם: למה אתם לוקחים את זה? הם אמרו לי: מה זאת אומרת, אנחנו אוספים את זה, כאילו לשים במשרד, מה, אבל אל תספרי לאף אחד שראית את זה. כאילו, פשוט שומרים.

אוספים באופן שיטתי?אני לא יודעת אם באופן שיטתי אבל כאילו לקחו למזכרת כי נראה להם מגניב.

את הבגדים?כן, מדי צה"ל של מחבל שחדר דרך כיסופים.

רק את המדים?רק את המדים, זה מה שהם אמרו, אני לא יודעת. זה די הסריח, אני לא יודעת כאילו מה היה שם. אבל אני לא יודעת, אני ראיתי התנהגות די מכאנית כזאת, די חייתית, כאילו לא, אף אחד מהאנשים ששירתו במפקדה, באוגדה, לא בא יותר מדי במגע יומיומי עם פלסטינים או עם לוחמים שהוא יכול כאילו, שהוא היה מרביץ להם במחסום כי נשבר לו הזין או משהו כזה. אבל זה היה יותר בקטע של: הי! אתם, אתם רוצים לראות את הסרט של הפעילת שלום הבריטית שנהרגה ברפיח? שדי-ניין דרס אותה? (המרואיינת מתייחסת לאירוע ב-16.3.03 שבו נדרסה למוות רייצ'ל קורי האמריקנית) יאללה הולכים לראות את הסרט. כאילו מנותקים.

 זה היה חלק מההווי?זה היה קטע, כן. לפעמים זה היה נראה משהו חברתי. זאת אומרת, זה לא היה ברמה של שומרי מסך של גופות אבל זה עדיין היה כאילו, לשמור מדים של מחבל שנהרג במשרד, זה נראה לי עדיין משהו קצת, לי זה נראה חולני.

אין פה הבדל בין קצינים או חיילים?לא, לא.

והסרט על פעילת השלום, עד כמה זה היה רחב?זה היה משהו שדיברו עליו, זאת אומרת זה לא שעשו הקרנה במועדון בערב וכולם באו לראות את זה. אבל זה גם משהו שיכול להיות שאני נחשפתי אליו יותר בגלל שהייתי קצינה, וגם כל הקצינות חמ"ל וכל מי שהתעסק בכל התחקירים ודברים כאלה אז שמעתי מהם דברים וגם התעניינתי בזה. זה משהו שבהחלט דיברו עליו, זה משהו שבהחלט היה במודעות גם של החיילים. וגם החיילים מהלילה השני הפסיקו, כאילו התחילו להתעלם מהיריות והסיבה היחידה שהם באמת היו מקשיבים שהיו קוראים להם ללכת לחדרים מוגנים, זה סתם כי הם לא רצו לעבוד. כאילו, הניתוק הזה היה באותה מידה לכולם.

היית שם כשהיה את הסיפור של פעילת השלום עם הדי-ניין?לא הייתי במקום עצמו.

באוגדה?כן.מה היו התגובות אחר כך? היה איזשהו תחקיר?היה תחקיר. להגיד לך בדיוק את התוצאות שלו ואת המסקנות שלו אני לא יכולה ואני גם לא כל כך זוכרת. אבל ממה שאני זוכרת שדיברתי עם חברה שלי, שהיתה קצינת חמ"ל שהיתה מעורבת בתחקיר, אז היא אמרה לי שבסרט רואים שהיא עמדה מאחורה והנהג של הדי-ניין לא יכול היה לראות אותה כי היא עמדה מאחורי בטונדות. אז זאת אומרת זה היה נורא כאילו, אני לא יודעת בדיוק מה היה שם, זאת אומרת יכול להיות שזה נכון אבל בדרך כלל היתה אווירה כזאת של אנחנו לא טועים. עשו תחקירים, עשו המון תחקירים, המון, המון, המון. היו ימים ולילות שהייתי יושבת על מאות תחקירים ונראה לי שבאמת השקיעו בהם גם, אבל ברמה של הקצינים היותר זוטרים והחיילים אז כאילו: מן הסתם רוצים ללכלך עלינו, ואנחנו בסדר ומה לעשות, ובלחימה גם אנחנו עושים שטויות.

איך את מסבירה את ההתנהגות של האנשים, את ההתנהגות שלך? שכל החבר'ה יושבים ורואים סרט של בן אדם שמת?אלה אנשים נורמלים לגמרי, אם יש דבר כזה. זה מנגנון הגנה, כי גם אני ראיתי שנפלתי לתוכו כל הזמן כאילו, כי אי אפשר להתמודד אחרי זה. ובפעם ההיא, אחרי שהייתי שם באירוע של הטנק אז בגלל שאני בחרתי לא לברוח ולא להשתמש במנגנון הגנה הזה ולהגיד כאילו נחליק את זה, לא להסתכל על בני אדם בתור בני אדם לגמרי, אז באמת לא הצלחתי לתפקד אחר כך. זאת אומרת אם אתה רוצה לתפקד אתה חייב איך שהוא להתגונן, אסור לך להרגיש יותר מדי. אתה צריך להיות די מכאני ודי מנותק. אז אני לא חושבת שאלה אנשים רעים או חיות או לא יודעת מה כאילו. זה כולם, כל אחד במידה שונה ובצורה אחרת, אבל זה היה די גורף הניתוק הזה.

זה נראה לך מסוג הדברים שנשארים הלאה?כן. אני בטוחה שאצל כל אחד במידה שונה. אני בטוחה שיש הרבה אנשים שחווים את זה הרבה יותר ממני ויש אנשים שחווים את זה הרבה פחות ממני, אבל זה נשאר, בטח שזה נשאר.

איך את מרגישה שאצלך זה נשאר?זה כאילו תקופה בחיים שלי שחייתי בסרט, שכשאני מסתכלת אחורה היה לי מין הרס עצמי כזה ולא היה אכפת לי מכלום, באמת אבל, לא היה אכפת לי מכלום. ולא יודעת, מין קטע הזוי שאני פשוט לא מסוגלת להסביר אותו, אני לא מסוגלת להסביר איך דברים כאלה קורים, אני לא יכולה להסביר איך אנשים חיים במצב של מלחמה, אני לא יכולה להסביר איך אנשים, איך עמדתי בש"ג עם שכפ"ץ ועם אם-16 בהכנס כל שבוע, כי גם קצינים היו עושים שמירות באוגדה, והסתכלתי על השקיעות המדהימות – מדהימות, מדהימות – מעל הדיונות החלקות האלה של גוש קטיף ופשוט כאילו מאחורי, מלפני ומצדדי אנשים ירו אחד בשני והרסו אחד לשני את הבתים. אני לא יכולה להסביר את זה וזה משהו שאני סוחבת איתי עדיין כי אני לא מבינה. אני לא מבינה איך בני אדם מתנהגים ככה, אני לא מבינה איך דברים כאלה קורים בעולם. אז לא ברור לי איך אני הייתי חלק מזה, ואיך באיזשהו מקום הרשיתי לעצמי להיות חלק מזה במשך חצי שנה כי רק בחודש האחרון באמת באמת באמת אמרתי אני לא מוכנה יותר. אז זה משהו שנשאר כל הזמן. זה גם משהו שהצבא לא כל כך יודע להתמודד איתו, עם הלא יודעת אם לקרוא לזה צלקות או טראומה או פגיעות נפשית שחיילים נקלעים אליה בגלל מה שהם עושים בצבא, זאת אומרת לא בגלל בעיות אישיות שלהם אלא בגלל דברים שהם נחשפים אליהם. זה משהו שאף אחד לא מטפל בו ואף אחד לא מדבר עליו וכביכול בתור קצינת חינוך אז הייתי אמורה לעשות כל מיני הערכות מצב ולהגיד מה הלך הרוח ביחידה ועד כמה החיילים מלוכדים ועד כמה הם מאמינים במשימה ועד כמה הם בלה-בלה-בלה-בלה-בלה, שכמו שאמרתי בהתחלה ילדה בת 19 לא אמורה לעשות וגם האמת שלא, כאילו להגיד עד כמה הם מלוכדים חברתית כשחברים שלהם נהרגים כל יום נראה לי די מטופש ולא במקום ולא באמת נוגע.

איך החיילים הגיבו לסיטואציה הזאת, מה ראית אצלם?האמת שיצא לי לראות, זאת אומרת החיילים האחרונים לא שירתתי איתם, אז יצא לי לראות בשני סוגים מרכזיים של סיטואציות: או כשהיינו עושים כל מיני פעילויות הפגתיות, מביאים להם הופעות או דברים כאלה ואז הייתי רואה התפרקות מטורפת, ממש, ממש, ממש התפרקות מטורפת, או כשהיינו מבקרים במוצבים ולדבר עם חייל שעומד בשמירה שעושה שמונה-שמונה. הם מתוסכלים, שבוזים. לא יודעת, אני אגיד לך באופן כללי. אני לא מבינה איך ולמה הצבא חושב שהוא יכול לעשות עבודה יעילה אם הוא שם חיילים לשמור בצורה כל כך מתסכלת ומייאשת ומתישה. ואני מבינה חיילים שהיו מאוד מאוד מתוסכלים ופרקו את התסכול שלהם אלוהים יודע איך. אני לרגע לא מצדיקה את זה אבל אני חושבת שהייתי מתחרפנת במצב שלהם. אני יכולה להבין כאילו חיילים שלא יודעת, אני יכולה לדמיין לעצמי למה חייל מסוגל להירדם בשמירה, לעשן סמים בשמירה, להרביץ לאנשים, לחזור הביתה ולהרביץ לכל העולם, לנהוג כמו מטורף כי באיזשהו מקום נראה לי שהם כבר איבדו את זה הרבה יותר מאיתנו. כאילו, אם אני איבדתי את זה ופשוט לא יודעת, לא היה אכפת לי מדברים, אז הם איבדו את זה, ולפחות מהצד שלי זה נראה שהם איבדו את זה. פשוט נהיו כאילו במן כעס כזה, כעס עצום, שזה מופנה כלפי כל דבר, וייאוש ותסכול. ופעם אחת שביקרתי באיזה מוצב שהיה ממש ממש מול הים, בא יום שמש כזה, היתה איזו שבת אביבית ובאמת יום מקסים והדיונות והים כל כך קורץ והם נראו כל כך עצובים, כל כך כל כך עצובים, כל כך לא מבינים מה הם עושים שם, לא מבינים מה רוצים מהם, לא נראה שאכפת להם גם יותר מדי מהעשר משפחות ביישוב שהם צריכים להגן עליו, רק רוצים לישון, רק רוצים ללכת הביתה. כאילו, זה הרבה יותר אינטנסיבי מאיך שאנחנו חווינו את זה אבל זה גם סוג של ניתוק, לדעתי.