היינו בחמשת הימים הראשונים באותו בית. תכל'ס רוב הזמן לא עשינו כלום. כל הזמן יש פיצוצים, ורעשים של המזל"טים נכנסים לך לתוך המוח. מדי פעם צועקים "מכת אש" ואז כולם סותמים אוזניים ו"טה-טה-טה"... עוצרים וממשיכים הלאה. אחרי זה עברנו לעוד בית. התחלנו להתקדם עוד קו בתים ועוד קו בתים. בשום שלב לא ראיתי אויב. לא היו היתקלויות פנים מול פנים. כל בית שנכנסים אליו, אסור להיכנס מהדלת. או שמפוצצים אותו עם מטדור (רקטה נגד טנקים), עושים חור, או שבא D9 (בולדוזר משוריין) ומוריד קיר. היה מלא מלא מלא אש.

החבר'ה של הגדוד חטפו? חטפו, אבל גם מי שחטף – אף אחד לא ראה אויב בעיניים.

אתם לא מגיבים באש? מגיבים, מפוצצים את כל האזור ונותנים מכות אש. אבל אתה נותן אותם סתם, לחלונות... זה היה נורא מסודר, יש קו שהוא חיץ ואתה יודע שאם אתה יורה לשם אז אין כוחות שלנו. אין אף אחד, הרחובות ריקים, אין אזרחים. בשום שלב לא ראיתי אף אחד שהוא לא חייל. נתנו המון אש. נתנו אני חושב חמש מאות רימונים של מקל"ר (מקלע רימונים) בסך הכול. זה היה תמיד לחלונות, לדלתות, למכוניות, אבל אף פעם זה לא היה ממוקד. זו מדיניות, זה מה שמלמדים אותנו, בטירונות גם מלמדים את זה. נפתחת אש – אז אתה נותן אש. לא משנה לאן, לאיפה, אתה מראה שאתה מגיב. דבר ראשון להחזיר שניים-שלושה כדורים ולתפוס מחסה ואז להבין מה קורה. להראות שאנחנו חזקים ומגיבים ולא משתתקים. אנחנו היינו נותנים מק"ך (מקלע כבד) ומקל"ר, נותנים אש. היו מכות אש מתוזמנות שכל לילה, פעם בשעה, כל הבתים – מכת אש ביחד, "טה-טה-טה", מפוצצים את כל החלונות שבאזור ואז שותקים רגע, רואים אם יש תגובה, עוד מכת אש, שותקים.

מזהים מהמקומות האלה ירי לכיוונכם? גם אם לא מזהים.

אז למה לירות לשם? כדי לנסות לעורר תגובה, כדי להרתיע. המטרה שלנו באותו רגע לא הייתה לחסל את כל מי שאנחנו רואים, המטרה שלנו הייתה לפוצץ את שתי המנהרות שאנחנו יושבים עליהם. חמישה ימים ישבנו בחיץ הזה ודאגנו שאף אחד לא יתקרב. למה שמישהו יתקרב? למות?