היה לנו שבוע בהר ברכה, בשומרון. הצוות שלי נשלח, יש שם הר ברכה א' והר ברכה ב'. ברכה ב' זה היה היישוב הגדול שיש שם בתים, וברכה א' היה יישוב לא מיושב, רק קרוואנים ואבן ששמו עם דגל. היו שם איזה שלושה מילואימניקים רוסים שלא עשו צבא בארץ. לא היה שם אף אחד לשמור עליו, שמרנו על עצמנו בעצם ועל המקום.

המקום היה נטוש? רק קרוואנים, לא התגורר שם אף אחד. רק תגברנו להם שמירה, למילואימניקים. ביום היינו אמורים לעשות מחסום טנק, שזה המצאה מאוד מצחיקה. הטנק עומד על איזשהו ציר שהוא על ההר שם ואמור למנוע מהפלסטינים לחתוך דרך ההר, לעבור לשכם.

מה זה אומר? אנחנו יושבים על הטנק, ואם אנחנו רואים פלסטינים שמנסים לחתוך אנחנו אמורים לרדוף אחריהם עם הטנק ולהגיד להם לרדת למטה ואין מעבר. בגדול לא היה שום דרך לעשות את זה. היינו רואים מישהו שם מנסה לעבור, היינו נוסעים אליו, אומרים לו שילך, ובינתיים מאחורינו מלא פלסטינים עוברים. מצד שני, זה מה שעשינו שם בעצם איזה חצי שבוע, שבוע.

שבוע אתם בגבעה הזאת, שאין שם אף אחד שגר. כן, ובבוקר עושים מחסום מגוחך כזה.

איך אתם מרגישים עם זה? בגדול אני הרגשתי כמו אידיוט כל הגזרה הזאת. הייתי גם מעוצבן אש על המתנחלים. כבר אז התחלתי להבין עם מה אני מתעסק.

למה? כי אני שומר על כלום. מילא אם היה אנשים לשמור עליהם, אבל שאני סתם מסכן את החיים שלי, כי לשמור שם בלילה זה פחד אימים. אתה לא רואה כלום בגלל הערפל ומתחתיך זה שכם. מישהו יכול לבוא עשר מטר לפניך, אתה לא תראה אותו בגלל הערפל שם בלילה. וסתם, ההוראות פתיחה באש לא ברורות, כל המחסום הזה לא ברור.