המוצב שלנו, גירית, היה באמצע רפיח, על פלטפורמה ענקית, מין גבעה כזאת. וחיילים שמעו כל הזמן שחופרים להם מתחת לעמדה. היה חשש, היו כמה אירועים לפני זה, היה חשש גדול מאוד שחופרים לנו מתחת למוצבים וממלאים שם בחומר נפץ. בערך פעם בלילה, לפעמים פעמיים בלילה ולפעמים פעם בשני לילות, איזה חייל היה רואה משהו ומתחיל לירות, באמת ממקום של פאניקה. אבל גם הפאניקה יצרה סוג של שגרה של אובדן שליטה, וכשחייל היה מרגיש לא בנוח – הוא היה דופק צרור לאיזשהו כיוון אקראי. ולפעמים באמת גם ממקום שירו עלינו. ירו, ירו על המוצב מספר פעמים ומישהו מוציא צרור מכיוון רפיח ואתה יורה ארגז אש.

ירי על נקודות חשודות?לא, אתה יורה לכל הכיוונים. חשודות זה לא לכל הכיוונים. מוצב פלוגתי, כל העמדות יורות בעת ובעונה אחת לכל הכיוונים. זה אומר שאתה יורה על הים, המוצב שלנו על הים, אתה יורה לכיוון מצרים גם, לכל רפיח.

ירי לכיוון בתים? הכול?חצי מהגזרה זה בתים. לחלוטין לכיוון בתים. אנחנו ירינו שם תחמושת יותר ממה שיריתי לדעתי בכל הסדיר. זה היה פסיכי בכמה שבועות האלה. זה היה באמת, הגענו למצב של טמטום חושים. יש כל מיני רמות, אתה גם לא תמיד שולט על זה. זאת אומרת, חיילים נמצאים בעמדה, פתאום הם מרגישים סכנה, באמת מרגישים סכנה, לאו דווקא ממקום של זה, החיילים היו מבוהלים, מתחילים לירות. זה לילה, [אז אם] אחד מתחיל לירות – כולם מתחילים לירות, ולך עכשיו אחד אחד ותן לו כאפה על הקסדה ותגיד לו "די, מספיק, על מה אתה יורה?".