באחר הצהריים של יום ראשון הלכנו לאבטח טנק שהיה תקוע בשטח. החלפנו מחלקה אחרת שככל הנראה ירו עליהם מהאזור, הם לא זיהו בדיוק, משהו שנשמע כמו נשק קל. הם השיבו אש לאזור אבל הם לא בדיוק ראו ואז אחד החיילים זיהה [דמות] בבית בתוך השכונה, בתוך הגזרה שלנו. ידענו שזה לא כוחותינו. הוא חשב שהוא זיהה תנועות מתוך בית, אי-אפשר לדעת. חייל שהוא מצד אחד מאוד ערני, מצד שני אולי יותר מדי ערני. גם לשם הכוונו טנק.

באותו רגע יורים עליכם או על כוחות ההנדסה שעובדים אתכם? לא. זה היה לקראת ערב, לקראת דמדומים אולי. הקצין שלי הכווין את הטנק. אבל לחייל וגם לי קל לשמוע את ההוראה "מי שמזהים הוא אויב". [זו] הוראה שהיא נוחה. ההצדקה שעומדת מאחוריה היא שצה"ל גם חילק מאות אלפי כרוזים של אזהרת התושבים וגם עשה טלפונים או בדרכים שלו לפנות את האוכלוסייה. בתוספת לזה, לפני שאנחנו נכנסים לשם יש ירי אזהרה של תותחנים שלא מדויק על מטרות, אלא כעוד אמצעי להזהיר תושבים. יורים בשטחים פתוחים כדי להזהיר, ואחר כך יורים על האיתורים (מבנים שסומנו כמטרות אפשריות לירי) עצמם. גם השריון, לפני שאנחנו נכנסים פנימה עומד על קו עמדות ומפגיז. הבעייתיות עם כל הדברים האלה היא שבסופו של דבר יכול להיות שיש בן אדם זקן שלא יכול, שקשה לו להתפנות. בגלל שעוצמת האש גדולה יוצא שהחייל כמעט לא נפגש בדילמות. זה מוריד את הדילמה מהחייל. ככל שנכנסים עם פחות עוצמת אש תהיה יותר אוכלוסייה אזרחית, יהיה יותר אויב והרבה יותר דילמות ברמת החייל אם כן לירות או לא לירות. אישה, ילד, נער...