חארת א-שייח', עשינו שם מיפויים. זה היה הבית האחרון או לפני אחרון, וכבר הייתי עייף. זה היה קומפלקס ענק שכל המשפחה המורחבת גרה בו. אתה מביא את המשפחה לסלון וכל פעם אתה מגלה עוד משפחה שישנה. הבית הזה לא נגמר, כל הזמן אתה רואה עוד משפחה. הגעתי לחדר של מישהו שהוא ללא ספק אנטישמי ושונא ישראל. היה שם חומר הסתה. פוסטרים עם דגלי חמאס, המון המון פרוספקטים, קריקטורות, פרוספקט עם קריקטורה של יהודים [ש]נראים כמו השטן. החדר הזה עצבן אותי אז עשיתי משהו לא בסדר: חיפשתי אותו, של מי החדר הזה. [הוא] בא והיה נראה כמו שצריך, היה לו את הזקן בלי השפם. מאוד דתי. גרמתי לו לפתוח מגרה-מגרה ולהראות לי מה יש שם.

כמה זמן זה לקח? הרבה.

למה עשית את זה? כי זה היה החדר של היטלר, קשה לי להסביר לך את זה. זה מפחיד. בחדר שלי אין פוסטרים עם קריקטורות של פלסטינים, זה היה בן אדם שאתה רואה בעיניים שהוא מסוגל לרצוח יהודי. הוא שונא אותו. הצמדתי אותו לקיר, כופפתי לו את היד וצעקתי לו לאוזן "אנת חמאס? [אתה חמאס?]". הוא עושה לי "לא". "אנת חמאס"? "לא". "אנת חמאס, יא כלב"? "לא, לא, לא". ואז שחררתי לו את היד, דחפתי אותו מהחדר, העפתי אותו, והפכנו לו את החדר אחו-שילינג. זה אולי הפעם היחידה שהשארתי מקום לא מסודר, בדרך כלל תמיד היינו מחזירים דברים לארון. הפכתי לו את האימ-אימא של החדר.

איך החדר נראה בסוף? כל המגרות הפוכות, המזרון הפוך. קרענו לו את הפוסטרים הגזעניים. הפוסטרים עם הקריקטורות של היהודים – קרעתי. היה לו תגליף עץ [של] ארץ-ישראל עם מגן-דוד עם איקס עליו, משהו מאוד-מאוד יפה, שברנו את זה לחתיכות קטנות.