הבעיה העיקרית שגם באתי עם ראש, עם תודעה כזאת. תלינו בשירותים של המוצב פלאיירים של שוברים שתיקה. היה לנו בחור במחלקה שהיה מתנדב בבצלם, הוא הביא לנו דברים. היינו מאוד, השתדלנו מאוד להיות מעורבים.

אבל עשיתם את העבודה?אני אומר לפני. לפני שהגענו לחברון. היתה מודעות. המקום הראשון שבו באמת נתקלתי בדבר הזה היה בחברון נראה לי. כאילו בעזה זה היה, היתה קצת אווירת... גם כי עזה ביום יום, מה שאנחנו עשינו שם מנותק ממגע עם אוכלוסייה פלסטינאית. (...) בחברון היה פעם ראשונה שבאמת דברים נראו חסרי משמעות. בחברון, במתקנים, אתה צריך בשגרה להיכנס לבתים באמצע הלילה, סתם, להעיר את כולם, להעיף את כולם לחדר אחד.

איך זה קורה? איך זה קורה?האמת היא שקודם כל הבעיה העיקרית בחברון, איך שאני מרגיש את זה, היתה שלאף אחד לא היה באמת מושג. המפקדים שלנו, לאף אחד לא היה באמת מושג איך זה אמור לקרות. מה צריך לעשות, מה נכון, מה לא נכון, איפה הגבול. אחד מהסיורים הראשונים, אז עצרנו שלושה. נכנסנו לאיזה בית, היו שם שלושה חבר'ה, אז המפקד של הסיור החליט לעכב אותם. מעכבים, מעכבים, מעכבים, אחרי איזה שעה מסתבר שהם משת"פים. מתנצלים ומשחררים אותם. כל מיני כאלה. אף אחד לא יודע את מי מותר, את מה מותר.

איך זה הולך כניסה לבית?זה מחולק לשתיים. יש להיכנס לבתים סתם, כאילו לפי המצב רוח. הולכים, הולכים, הולכים, טוב, בוא נדפוק בדלת הזאת, בוא נעשה שם בידוק. למה? כי צריך, לטענתם צריך להרתיע. ככה לא יהיו מחבלים בחברון.

לטענתם של מי?של המפקדים, של המ"מ. לי לפחות היה מאוד קשה לקבל את השרירותיות הזאת. גם כשהדברים נעשו קונקרטיים עדיין היה בזה מימד מאוד שרירותי.