איך התמודדתם עם זריקת בקבוקי תבערה?היו עושים מארבים, כל לילה מישהו אחר היה מוציא מארב. חלק מהמארבים היו שלושה, ארבעה, חמישה חיילים שיושבים בשטח, וחלק מהמארבים היו מארבי צלפים מבתים בתוך בית אל. היה גם לילה שעשינו סיבוב, כל הגדוד נכנס לתוך ג'ילזון והתחילו לתעד מלא דברים במחנה הפליטים הזה. יש מין מושג כזה, 'ספר כפר' או 'ספר עיר'. יש בספר הזה תצ"אות (תצלומי אוויר) ומפות של אותו מקום, ממש מפורט. חוץ מהתצ"אות והמפות יש שם גם מלא מידע: מי גר באיזה בית, שמות, טלפונים, הכבישים בתוך הכפר – הכביש הזה אפשר לעבור בו בספארון (רכב צבאי), הכביש הזה אפשר לעבור בו רק ברגל, כל מיני דברים כאלה. כל הגדוד נכנס לשם בשביל לאמת חלק מהמידע, להשיג חדש. עברנו בית-בית, שאלנו אנשים איך קוראים להם, מה הטלפון שלהם ובמה הם עוסקים.

איך קוראים לזה?מיפויים. אני זוכר איך הם אמרו את זה בגאווה: אנחנו החלטנו שכשאנחנו עוזבים את רמאללה, אנחנו משאירים את החטיבה המרחבית עם מתנה מאתנו – ספר של מחנה הפליטים ג'ילזון.

מה אתה זוכר מהמיפויים האלה, איך הם מתנהלים?אתה מגיע בלילה, עוברים בית-בית. רוב החבר'ה בחוץ עם הסמל, שני אנשים מצטרפים למ"מ, נכנסים פנימה, מדברים עם אב הבית, שואלים אותו את כל הפרטים. המודיעין של הגדוד בסיטואציות האלה היה מסודר: מביא לך דף, אתה ממלא על כל אחד.

והגשתם את הדפים האלה?כן. זה היה באחריות הקצין.

וצילומים היו?כן, כן. לא את המשפחה. קציני המודיעין הסתובבו שם, צילמו כניסות לבתים.

והיו סיטואציות אלימות? היה חיכוך?לא. הם היו הכי-הכי-הכי כנועים, שקטים: טוב, עוד פעם הצבא הגיע. קיוו שיהיה בסדר.