עצרו איזה גבר מבוגר, כזה בן 50 ומשהו, כי עקבות של ילדים שזרקו אבנים הובילו לבית שלו.

פלסטיני?כן, פלסטיני. והביאו אותו אלינו. הוא היה ככה אזוק עם אזיקון אחד, אז אני שיניתי לו את זה לשלושה אזיקונים, שיהיה לו קצת יותר [נוח]. שמרתי עליו חצי שעה, 40 דקות אולי. הוא לא ידע עברית. הוא קצת מין ניסה לתקשר איתי, אני קצת איתו, אבל זה לא... לא ממש היה זה. אבל אני מאוד זוכר... הפנים שלו מאוד, אני זוכר אותם. עיניים מאוד כחולות כאלה, כפייה פלסטינית לבנה-שחורה. אחרי זה זה היה כאילו... כי בעצם אתה לא ממש רואה את הפלסטינאים. לא מקרוב, בכל אופן. אתה עושה דברים, עושים סיורים, עושים את המשימות, פטרולים, [אבל] אתה לא ממש רואה את האנשים שחיים שם. כאילו, לא ממש. אתה רואה יותר את המתנחלים.

מה היה עם הבחור הזה, מה קרה איתו אחרי ששמרת עליו?אחרי חצי שעה באו, נראה לי זה היה שב"כ או מישהו, ופשוט לקחו אותו. לא ראיתי אותו אחרי זה. אבל פתאום לראות בן אדם יושב מולך, זה משהו שאתה לא, כאילו, אתה לא רואה את האנשים. זה הדבר שנראה לי כאילו, שהיה מאוד מסעיר, ולא הבנתי למה משהו כזה היה מסעיר בחוויה של לראות.

אתה זוכר את זה בתור הפעם הראשונה שהיתה לך אינטראקציה עם פלסטיני?כן, כן. אני חושב [שזאת הייתה הפעם] היחידה שהיה כל כך קרוב.

תנסה רגע להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש"אתה לא רואה את הפלסטינים" למישהו שלא היה שם.לדוגמה, היה לנו זימון, הזימון הראשון שהייתי בו. בזימון מביאים למישהו [מסמך שאומר] "בוא לחקירה". וואלה, לא ישלחו מכתב. באים בשתיים בלילה לבית של הבן אדם. זה כמו מעצר: לומדים מסלול, עושים הליכה מבצעית אל הבית, מכתרים את הבית מכל הצדדים, המ"מ והקשר שלו פותחים את הדלת. טוק, טוק, טוק, "ג'יש, ג'יש, אפתח אל באב" ("צבא, צבא, פתח את הדלת" בערבית). הדברים הרגילים האלה. ונותנים לו את המכתב והולכים. אני מחפה באיזה פינה בבית. כאילו, מה שהחוויה שלי זה אתה נוסע בזאב, שזה רכב משוריין כזה, מגיע אל הזה (הכפר), יורד, הולך איזה שני ק"מ, חצי ק"מ, ברגל. מגיע לשם (לבית של המשפחה הפלסטינית), הולך לפינה של בית, עומד (שומר) על הפינה של הבית, מחכה שעה, חוזר לזאב. אתה לא רואה אנשים. אתה עושה כאילו... שליחויות.