יש מחסום שמה בכניסה של החמאם (חמאם אל-מליח- בסיס צבאי), שהוא בעצם עושה איזה מין מחסום יציאה של טובאס. זאת אומרת המחנה יושב, מחנה אב יושב איזה קילומטר-שניים מטובאס, מחנה קטן יותר יושב ממש 200 מטר מבית ספר שמה, מהגבול הקיצוני של הכפר. יש מחסום של כניסה-יציאה של רכבים בעצם לכפר.

ואתם תוך כדי אימון מתקדם תופסים את המחסום?תוך כדי האימון מתקדם. מדי פעם יש תורנויות, חלק מהשמירה של הבסיס זה גם לתפוס את הש"ג, שהש"ג של הבסיס זה בעצם גם המחסום. יש לך שני זקיפים ושני שוערים, זאת אומרת קצין ועוד איש שפותח וסוגר את המחסום ומאבטח, ועוד בן אדם שמאבטח למטה בעצם כשאני חושב על זה. אז בעצם שמה זה היה פעם ראשונה שאתה ממש מתחיל להתחכך איתם.

מה היו הנהלים שם?למען האמת היה לנו, המפק"ץ באותה תקופה, הקצין, הוא השתדל מאוד לעשות את זה כמה שיותר ברמה המוסרית שיהיה בסדר. מה שאני זוכר בראש שלי זה פשוט פקקים ארוכים של החבר'ה שיוצאים מהכפרים שם, ושני חיילים מנסים להעביר אותם. לא פשוט, וזה לוקח זמן, והם מתארכים, וזה כולה שני חיילים ומחסום צר. למען האמת, דווקא שמה הרגשתי שעושים את העבודה כמו שצריך, חוץ מפעם אחת שהיה לנו מפקד, לא, לא, זה גם היה בסדר את האמת.

מה היה?לא, אתה יודע, לקחו קצת הפסקות, אבל תשמע, גם את זה אני יכול להבין, שאחרי שעובדים שעתיים לוקחים עשר דקות. אנשים מחכים במחסום, הם לא מבינים כאילו מה קורה, מבחינתם המחסום סגור, ואנחנו יושבים, מורידים את הקסדה קצת. כי אתה יושב, עומד שעתיים, עם כל הציוד עליך, ופותח-סוגר, פותח-סוגר, מתבשל לך הראש בשלב מסוים. לא יודע, אני הרגשתי בשלב הזה שזה ברמת העיקרון הרי, ברמת המשימה שכבר יש לנו לעשות, שזה היה, שעשינו את הבסדר, זאת אומרת בלי הרבה פאקים.

באיזה שלב בשירות אתה מרגיש שכבר זה לא בסדר?אז זהו, שאני חושב שזה היה לקראת סוף אימון מתקדם, לקחו אותנו לחברון.