הייתי עסוקה בדברים אחרים מאשר לפחד על חומרי נפץ שנשלחים למדינת ישראל, יותר התעסקתי באיך אני אמורה להתייחס לעצם העובדה שלא הכינו אותי לעבוד עם אוכלוסייה של אנשים בכל מיני גילאים, אם זה אנשים מבוגרים, ילדים קטנים – שזו הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי. איך להתייחס אליהם, איך אני אמורה להתנהג אתם במחסומים. אני זוכרת את המחסום הראשון שלי שנסעתי בתור לוחמת. נסעתי לשם בתור לוחמת ולא בתור כלבנית, הייתי עדיין במסלול והגיעה התראה על ערבייה שצועקת שהיא הולכת להתפוצץ או משהו. שאלו אם יש מישהו שמוכן להתנדב ולקפוץ עליה, אז אני ו*** מהצוות שלי ישר קפצנו על ההזדמנות להרגיש שאנחנו עוזרות פה במשהו וקפצנו עליה. השטחנו אותה על המדרכה. היא הייתה ממש ממש גדולה, היא ממש נאבקה גם, זה היה קשה. את לא חושבת על זה שאולי באמת יש עליה מטען נפץ, סתם נתנו לך הזדמנות לעשות משהו אז את עושה את זה. ואז היה צריך לבדוק אותה, נכנסנו אתה לחדר – אני, לוחמת *** והמ"צ (שוטרת צבאית) – והיא עשתה עליה חיפוש גופני בזמן שאנחנו עומדות שם כל הזמן ומסתכלות. מה שזכור לי בעיקר זה הרגע שהיא סיימה לבדוק אותה, ופשוט לקחה בקבוק שלם של סבון כלים ומול הפרצוף של הערבייה שפכה את זה בהגזמה על הידיים שלה, ואמרה 'איכס, איכס, אני לא מאמינה שנגעתי בה, היא כזאת מגעילה', מול הפרצוף של האישה הזאת. מחבלת או לא מחבלת, אני לא יודעת מה היא הייתה, לא היה עליה כלום, והיא (השוטרת) פשוט שפכה על עצמה מלא סבון בהפגנתיות.

את זוכרת איך נראתה הבדיקה הגופנית? חיפוש בקטנה, לא הפשיטו אותה לגמרי או משהו. היא (השוטרת) גם כל הזמן עשתה פרצופים שמגעיל אותה לגעת בה (בפלסטינית).