[חברון היא] מקום שקשה להתעלם מהפלסטינים בו. אתה באמצע עיר, זה לא כפר אצלכם בגוש עציון.לגמרי, אתה תראה את העיר, אבל בראש שלי זה נורא התבלבל אם מדובר על עיר פלסטינית או מדובר על עיר יהודית. הדברים האלה לא היו ברורים וגם בשום שלב לא טרחו להסביר לנו מה קורה שם.

זה היה קצת עכו מבחינתך?לגמרי.

עיר מעורבת?עכו מאוד קודרת. אבל כן, כן.

לא אמרו לך שיש 800 מתנחלים ו-200,000 פלסטינים?לא. אבל כן אמרו, אתה יודע, באיזשהו מקום לא עיר מעורבת אבל כן משהו יותר, עיר אותנטית יותר, כן דבר כזה. וכאילו, כן חשוב לציין שבזמן שאני הייתי בכל השירות שם, היו כאילו שני צירים שפועלים במקביל: היה ציר שלי, שהייתי בתוכו בגלל מה שעשיתי, להיות בקשר עם המתנחלים, להיות בקשר עם נגיד המסע-ישראלי, [שזה היה] הדרכת טיולים של גוש עציון, משהו [שהמטרה שלו הייתה] מאוד להדגיש את הרומנטיקה של המקום הזה ואת הקסם של זה. ומצד שני, היה את הציר של "רגע, יש פה חמ"ל, ויש פה את העצורים הפלסטינים", ובסופו של דבר יש פה גם כזה סמח"טים שהם עסוקים בכיבוש. ושני הצירים האלה לא התחברו לי. הם לא התחברו לי.

ומה עשית בקשר לזה? מה זה גרם לך?הבנתי שהמה שאני אמורה לעשות זה לנתק את הצירים האלה אחד מהשני, ואחר כך זה מאוד התחבר לי.

איך זה מתחבר לך?זה התחבר לי בעיקר במקרים של "רגע, יש פה עוד אוכלוסייה שלא נראתה", שממש לא נראתה. ואחרי השחרור [זה] היה פתאום לשמוע את הדברים מהצד השני ולהבין ולדעת שהמתנחלים הנחמדים האלה הם לא כל כך נחמדים. סיימתי את השירות בסקרנות אדירה כלפי המקום הזה, טיפה גם בגלל שהוקסמתי ממנו, ואני חושבת שתוך שנה אחר כך הלכתי לסיור ראשון של שוברים שתיקה בהר חברון וזו פעם ראשונה שהחברים שלי, כאילו האנשים שהיו מאוד נחמדים, ראיתי אותם פתאום באור אחר. ואז זה פתח איזשהו משהו. אני זוכרת שאחרי הסיור הזה היה לי מאוד מאוד מאד קשה כי אמרתי, התחלתי לחשוב "שנייה רגע, מי זה האנשים האלה שישבתי איתם בארוחת שבת"? וזה הלך והתגבר.