אני, מה שהכי אני זוכר מחברון, מה שהכי הדהים אותי, זה איך שפשוט מותר לך – מותר? אסור אבל מותר – לעשות הכל. מותר לך הכל, כל מה שאתה רוצה. אתה החוק. ואנשים הרשו לעצמם? בטח. זה גם היה תקופה ממש חרא, זה היה לי ממש קשה עם זה. לא הצלחתי לישון בלילות, לא ישנתי מלא זמן. ייסורי מצפון, נראה לי, וכאלה. לא יודע. גם בדיוק קראתי את "הזמן הצהוב", אז בכלל זה היה על הפנים. ככה עם כל העניין שמסביב ועוד לקרוא את הספר הזה, היה סלט. אז בכלל. זה כאילו שאתה מגיע למקום אחר, למדינה אחרת, לגלקסיה אחרת בכלל, ששם מותר לך מה שאתה רוצה, מותר לך הכל. מותר לך להיכנס לבית של מישהו בגלל שאתה רוצה, וללכת לישון לו על הספות ולעשות קפה בפינג'אן ולראות טלוויזיה. לא היו איסורים רשמיים שאסור לעשות בבית? אסור נראה לי היה לאנוס או משהו כזה, אבל חוץ מזה, או לרצוח אותם, אבל חוץ מזה, לא שאנחנו ידענו. לא שידענו וגם לא שהיה אכפת כל כך למישהו. לאף אחד זה באמת לא היה אכפת. זה מין, לא יודע, זה מין כאילו אתה, אני אפילו לא יודע איך, קיסר של המקום שמה. באמת, כמו איזה מלך, שליט. אתה הולך ברחוב עם הידיים בכיסים, הנשק בגב בכלל, רק בגלל המדים, אף אחד לא מדבר איתך. בא לך קשיו פתאום, אתה סוגר בית כי וואללה, בא לי קשיו, אגוזי קשיו. הולך לחנות, לוקח לך איזה קילו קשיו ויוצא מהדלת. ומה הוא אמר? הלו, הלו. מה הלו, הלו? מי הלו, הלו? אתה רוצה אני אשפוך לך פה את כל החנות, מה אתה דפוק? נותן לו סטירה וממשיך ללכת. מי רצה קשיו? אנשים רצו קשיו. בא להם קשיו. רצו לנשנש בבית שהולכים להיכנס אליו עם הקפה. רצו קשיו, קולה. קולה היה רץ חזק.