תפסנו את המחסום הגדול של הגזרה. שם יש הגדרות מאוד ברורות של מי עובר בו. יש כפרים מאוד מסוימים שהתושבים שלהם יכולים לעבור, אחרים לא עוברים. כמובן שמטרת העל זה לסכל פח"ע בגזרה. זה מחסום שכל בוקר כל הפועלים הפלסטינים שעובדים ביישובים יהודיים בחקלאות עוברים דרכו וחוזרים דרכו. כל מי שנוסע לירדן גם מגיע משם, גם מי שמגיע משכם מגיע בסופו של דבר לחמרה, אם הוא נוסע לכיוון הזה. זה מחסום גדול ועמוס מאוד, הוא היה ענקי מבחינת כמות העוברים בו אבל הוא בשום צורה לא היה מאורגן. היה שם תורי ענק כל בוקר, אנשים שרצו להגיע לעבודה בשעת בוקר מוקדמת מאמצע הלילה כבר הגיעו לתפוס מקום בתור, וכשנפתח המחסום אז התור התחיל להתקדם.

כמה זמן לוקח לשחרר את הפקק הזה בבוקר? אם המחסום נפתח בחמש, בטח ארבע-חמש שעות. יש כמה שעות של פקק וטירוף.

זה מחסום של הולכי רגל או מחסום של כלי רכב? גם הולכי רגל, אבל בגדול כלי רכב. מקום היישוב הכי קרוב למחסום הוא יחסית מרוחק, אז אין להם כל כך איך להגיע לשם ברגל. אז אם זה הולכי רגל, הם פשוט עם מוניות. הבידוק בבוקר נמשך כמה שעות. הנגלה הזו של הפועלים נגמרת סביב השעה שמונה, אולי תשע, ואז זה הופך להיות קצת יותר רגוע עד לשעות הערב, שבו החזרה. החזרה היא פחות קריטית, לא כל כך בודקים. באותן שעות הבוקר, באיזשהו שלב גם מצטרפים כל תלמידי ותלמידות בתי ספר שעוברים במחסום הזה, עוברים שם אוטובוסים של ילדות. חייל שעומד ובודק אוטובוס מפוצץ בבנות עשרה כאלה, יש שם עוד איזשהו נופך. גם אם אין שום סיבה לבדוק את האוטובוס הזה, באמת שום סיבה – יורידו את כל הילדות האלה והם יעמדו שם בשורה, והחייל יעבור אחת אחת ויסתכל ויטריד אותן. לאו דווקא ברמה מינית, יטריד אותם. לא נגעו בהם, היה אסור. אבל הטרדות יום-יומיות. הם היו צריכות לבוא עם תעודות, חלקן היו קטינות בלי תעודות, מי שקטינה הייתה צריכה לבוא עם משהו אחר. העילה העיקרית שם להתנפלות עליהן זה שהן קטינות וזה תעודות מזויפות. "את בת 18? את הרי לא בת 18, על מי את עובדת". הרוב המוחלט של הילדות האלה לא יודעות מילה בעברית, והם פשוט עומדות שם חסרות אונים מול הצרחות של החייל התורן. אני כל הזמן מדבר בגוף שלישי, אני לא מתנער מאחריות, אני הייתי חלק מהסיפור הזה. ואני זוכר מקרה שמישהי ממש בכתה, מישהי שנכנסה להיסטריה, ילדה מסכנה שממש התחילה לבכות שם. אני הייתי שם וכנראה הרגשתי נקיפות מצפון וניגשתי אליה הצדה וניסיתי להגיד לה שהכול בסדר. אני עומד שם עם המדים והנשק וכל הווג'ראס (סלנג לבלאגן או טרחה) עליי, ואין שום סיכוי שהיא תוכל להתייחס למשהו שאני אומר לה בנימה ידידותית, גם אין סיבה שהיא תעשה את זה. אני זוכר ספציפית את התמונה הזאת, שהיא שם ממררת בבכי לא נפסק. במחסום אנשים בוכים שם. כשאתה חייל אז הבכי הזה מתפרש על ידך לרוב כאיזושהי הצגה וכאיזושהי התנהגות תיאטרלית שהערבים האלה שקרנים. אמבולנס שמגיע למחסום, מראש אתה מתייחס אליו כאיזושהי תחבולה ערבית להבריח אמל"ח (אמצעי לחימה), בסוף זה באמת מישהו שהולך למות והיה צריך להעביר אותו. זו הגישה.