היינו עושים גם פעולות כאלה, אתה יודע. היו כאלה שזרקו עלינו אבנים, היינו תופסים ילד שהיה באזור, מפוצצים אותו מכות. שוברים אותו. אפילו אם הוא לא זרק אבנים, הוא ידע מי זה. "מי זה? מי זה? מי זה?", בסוף הוא אמר לנו מי זה... פעם היינו בפטרול, זרקו עלינו קצת אבנים, לא משהו רציני. אז תפסנו סתם איזה ילד פלסטינאי כזה שהיה ליד, שידענו שהוא ראה מי זה, שידענו שהוא ידע מי זרק אבנים. בוא נגיד קצת הרבצנו לו, בוא נגיד את זה בעדינות, עד שהוא אמר לנו מי זה, לקח אותנו. הוא אמר לנו איפה הוא, לא עזבנו אותו עד שהוא אמר לנו בדיוק איפה הוא גר. הלכנו לבן אדם הביתה. באותו יום הוא לא היה. חזרנו ל***, יצאנו לפטרול שוב בשש בבוקר. הלכנו על הבוקר אל הילד הזה הביתה. ילד בן איזה 15, משהו כזה.

הילד שתפסתם? לא, הילד שהראה לנו איפה. הילד השני, זה שעליו הלשין הילד השני שהוא זורק קבוע אבנים.

הילד שתפסתם, הוא היה בן כמה? בן איזה עשר.

והילד שעליו הוא הלשין, הוא בן 15? משהו כזה, כן. באנו לבית, בלילה לפני הוא לא היה. בקיצור, באנו יום למחרת על הבוקר, דפקנו בדלת, יצאה איזה אישה זקנה, משהו כמו בת 60 ככה. היא אומרת לנו: "אין אף אחד בבית", אתה יודע איך זה. אמרנו לא מעניין אותנו, נכנסנו אני וחבר. אתה יודע, זה כשכבר אתה מתחיל להידפק כזה, כשאין לך סבלנות יותר לחברון ולערבים וליהודים שם. נכנסנו לבית, התחלנו להפוך. זה כזה דלתות משני הצדדים, זה מסדרון כזה, הולך על כל האורך ומשני הצדדים יש דלתות. אני צד אחד, חבר שלי צד שני. כל אחד פותח דלתות. מצאנו את הילד בדלת האחרונה מצד שמאל. הילד כולו כבר נבהל, הבין שתפסנו אותו, בא לברוח בהתחלה. קלט שחבר שלי עומד על הדלת. עשה: טוב, התייאש. הוצאנו אותו החוצה. היה לנו מפקד, לא משנה כל כך השם שלו, היה קצת שרוט. הוצאנו אותו למפקד, המפקד פיצץ אותו מכות, באמת פיצץ אותו. אמר לו: "חכה, עכשיו אנחנו לוקחים אותך". הראה לו כל מיני בורות בדרך, שאל אותו: "פה אתה רוצה למות? פה אתה רוצה למות?". הילד עושה: "לא, לא", אתה יודע.

בערבית הוא אמר לו? כן, הוא ידע ערבית טוב. התחלנו ללכת. הולכים, והלכנו, מנסים ללכת מאחוריהם. אני לא אספר לך את כל הסיטואציה למה היה שם דברים קצת מוגזמים. …

תספר, תספר הכל. הלכנו, הלכנו, הוא מראה לו בורות בדרך: "פה אתה רוצה למות?" "לא, מה פתאום". הכניסו אותו לבניין בטון בבנייה, בניין-בניין, בית. המ"כ הזה תפס מקלות, שבר אותו, בום-בום. והילד לא בוכה, אני אומר לך, הילד חסין היה. ילד בן 14, משהו כזה, ממש, לא גדול. שבר אותו, אני אומר לך. תפס אבן, נתן לו ביד, והוא כבר כולו... עושה לו: "זרוק עליו", (על אחד החיילים). נותן לו סטירות, "גבר, אה? זרוק עליו", בום, מכות. הוא חשב שהוא מכריח אותו לזרוק, אז הוא כזה זרק לכיוון, לא חזק או משהו. ההוא (המפקד) עשה לו: "בטח אתה זורק אבנים על חייל", בום, שבר אותו עוד יותר. אני אומר לך, הבן אדם הזה. אחרי זה התחילו להגיע אנשים, כל האנשים מהמשפחה הגיעו. ולא נתנו להם להיכנס, לא רצו. והם בטוח שמעו את כל הכאפות וזה. הילד הזה היה ממש מסכן, פירקו אותו. ואז אחד החיילים אמר: "תשמע, אתם קצת מגזימים", עושה לו: "די, אתה מגזים. אנחנו לא רוצים להוציא מפה גופה, עדיין יש פה משפחות". ואני אומר לך, הילד הזה אכל אגרופים לפנים, ברכיות, בעיטות.

רק מהמפקד? לא, היה עוד איזה אחד שעשה לו כמה, לא משהו רציני כמו המפקד. באמת, אין רחמים. בקיצור, העמיד את הילד הזה, והילד לא יכול לעמוד על הרגליים, הוא כבר בוכה. המפקד מעמיד אותו על הרגליים, עושה לו: "תעמוד", וההוא: "לא, לא יכול". לא, באמת הוא לא יכל. מרוב פיצוצים שהוא אכל הוא לא יכל לעמוד. ההוא מעמיד אותו: "אל תשחק אותה, אל תעשה לי הצגות", ומביא לו עוד בעיטות. ואז *** הזה, שהוא היה לו קצת קשה עם הדברים האלה, נכנס, תופס את המפקד,עושה לו: "אל תיגע בו יותר, זהו". עושה לו: "מה, נהיית שמאלני". הוא עושה לו: "לא קשור, אני לא רוצה לראות את הדברים האלה", הוא תמיד היה נשאר בחוץ. הוא לא היה אוהב את הדברים האלה. היה כזה רגיש כזה.

ואז מה? ואז הוא כזה: "די, לא יכול לראות את זה". התחיל להתנהל ויכוח.

איפה עמדתם? היינו ליד אבל לא עשינו כלום, היינו כזה אדישים, אתה יודע. טוב, נו. רק אחרי זה אתה חושב על זה, גם לא חושבים בהתחלה, זה היה כבר כל יום עשינו את זה. זה היה דברים קטנים. ואז זה כבר נהיה כמו הרגל כזה, כל יום היינו עושים פטרולים עם הרבה מכות. באמת היינו מרביצים חופשי.

ואז הוא שחרר את הילד? לא. תפס אותו, הוציא אותו החוצה, ואז קלטו המון אנשים, וההורים קולטים. מה זה הוציא אותו? הרים אותו בכוח. ההוא בקושי יצא, אני אומר לך, אני לא יודע איך הבן אדם הזה הצליח – אחרי שעה שהוא מעמיד אותו בערך – לעמוד. והוא עושה לו: "מה אתה עושה הצגות", ונותן לו עוד בעיטות. מוציא אותו ואז אחרים: "מה, מה עשיתם לו? תראו". כאילו ראו, רואים על בן אדם שהוא חטף מכות. "מה עשיתם לו?".בקיצור, קלטו שזה, אמר להם: "תתרחקו מפה". ואז התחיל קצת בלגן.

מה זה קצת בלגן? אתה יודע, זה בכל זאת הילד שלה. "מה זה, הוא ילד". הגיע למצב כזה, וירד לילד דם מהאף. (המפקד) אמר לה: "אל תתקרבו". בא, דרך את הנשק, כבר היה לו כדור בקנה, חצי כזה, שלא יעוף הכדור. היא נבהלה קצת, הכניס לו את הנשק, את הקנה לתוך הפה, לילד, ממש, הכניס לילד את הקנה בתוך הפה.

מול ההורים שלו? בטח שמול. "מי שמתקרב, אני הורג אותו. אל תעצבנו אותי, אני אהרוג אותו, אין לי רחמים", תפס עצבים. אז האבא, אפילו לא האבא, לא קשור, לא יודע מי זה בדיוק, תפס אותה: "תירגעי, עזבי אותם, תני להם ללכת, שיעזבו אותו".

בערבית הכל? לא, בעברית דווקא, הם דיברו איתנו. והוא רצה שנראה, הוא לא טמבל. דווקא הוא היה בן אדם טוב, לא סתם. הבן אדם הזה שדיבר איתנו? באמת בן אדם טוב כזה. זה הגיע למצב שלא מבחינים בין טוב לרע. ככה זה היה אצלנו במחלקה. כולם חארות, ככה זה היה התפיסה. הקיצור, תפס אותו, הצמיד אותו ככה, הכניס לו קנה לפה, צעקות וזה. וההוא בקושי כבר הולך. הגענו למצב, בקיצור, גררנו אותו עוד. ואז כזה: "עוד פעם אחת, עוד פעם אחת הילד הזה ירים אבן, ירים משהו, אני הורג אותו, אין לי רחמים".

אם הייתי פלסטיני, על מה הייתי חוטף מכות? מספיק שאתה מסתכל עלינו בצורה כזאת, טיפה כזאת שלא היתה נראית לנו בעין, ישר היית חוטף מכות. כי הגענו כזה למצב שדי, נשבר לנו הזין מלהיות במקום הזה, אתה יודע למה אני מתכוון.