הייתי בחטמ"ר (חטיבה מרכזית) עציון. שם פעם ראשונה הכרתי את כל המערך, ניסיתי להבין מה הולך שם ולמדתי קצת על המקום, וזה היה המפגש הראשון שלי עם השטחים ולנסות להבין מה הולך שם. אחר כך חזרתי לשם בתור קצינה. מצד אחד נחיתה רכה, לבוא למקום שאתה יודע איך הוא נראה, הכרתי את הקצינה שהייתי אמורה לעבוד איתה, את הסמב"ציות. מצד שני, באמת התקופה הזאת זכורה לי כמבעיתה, פשוט המון אחריות בידיים של מישהי שלא מבינה כלום במלחמות ולא מבינה איפה היא בכלל. לא היה לי מושג מה אני עושה שם, הרגשתי פחד שאני אהרוג מישהו או שמישהו ימות בגללי. בתוך החמ"ל היה הרבה כוח והרבה מקום לעשות טעויות. גם זה וגם מסביב היה מאוד מפחיד. כל פעם שקיבלתי נשק, כשנכנסתי ויצאתי הייתי צריכה להטעין מחסנית וכל מיני דברים שאני זוכרת את הדיבור הפנימי שלי שאני לא רוצה להרוג אף אחד ואני לא רוצה לירות על אף אחד אז אני מתפללת שאני לא אצטרך. הרבה פעמים גם לא עשיתי את זה כי זו לא סיטואציה שאני רוצה להיות שותפה לה.

חוץ מהעומס של העבודה, יש הבדל בין השטחים ללבנון לדעתך? בפקודות, באופי. אני לא זוכרת את לבנון מספיק. שטחים זו מורכבות, זה הרבה יותר מורכב, לא תמיד ברור, יש נהלים מצד אחד ומצד שני - לאחרונה חברים שלי עשו ברית במקום שהייתי צריכה לעבור דרך המחסום ואני יודעת על כל כפר את כל ההיסטוריה הגזרתית, כל מה שקרה בכפר הזה, זה מפחיד מצד אחד, ומצד שני המתנחלים חיים שם חיים נורמאליים כזה, אז הרבה פעמים בעיות של מתנחלים והתמודדות עם מתנחלים.

באיזה מובן? שהם מתפרעים, עוקרים עצים, עושים כל מיני דברים.

על איזו שנה מדובר? 98-99. בתפר ביניהם.

זכור לך מקרה של עקירת עצים שהיה בגזרה? אני זוכרת...

קשה להיזכר? אני חושבת... היו מיליון, היו כל הזמן ריבים, זה מטע עץ וזה עקר לו אותו. הרבה דברים היו סביב המתנחלים. אני זוכרת משהו באזור של כרמי צור ששם ממש היה משהו גדול, אני גרועה ואני לא אזכור ממש, היה שם משהו גדול ומתמשך במובן של, אני לא זוכרת אם חלחול או בית עומאר – אבל אלה נטעו ואלה הוציאו.

מי הוציא? מי נטע? אני חושבת שזה היה מאבק, היה קטע שהמתנחלים שמו עמודים בשטח פתוח כי אחרי איקס שנים שהם שמו את העמודים, זה שטח שלהם. הם שמו את העמודים ואז נוצר ריב והערבים הוציאו את העמודים ואז הם שמו אותם עוד פעם. כל האזור הפך לשטח מריבה. הרבה פעמים קרה בגזרה ששטח נהיה שטח מריבה והוטל עליו שטח צבאי סגור, אף אחד לא יכול היה להיכנס.

איך מגיעים הדיווחים? אין למתנחלים קשר. אנחנו לא רק עם קשר, אלא גם עם טלפונים והצבא בקשר, מי שבגזרה מתקשר ואומר שהיה כך וכך.

אז את שולחת כוח להתערב ולהפריד בין הניצים? כן, יש דברים שהם באמת ברמת הגדוד אבל כל הדיווחים מגיעים לרמת החטיבה. מי שולח את הכוח – זה לא מעניין אותי וגם לא איזה כוח שולחים אבל הם צריכים לעדכן אותי כל הזמן כי המח"ט בסופו של דבר מקבל את ההחלטות והוא חייב להבין מה קורה שם. העניין תמיד היה להגיע למישהו אמין שאתה יכול להבין מה בדיוק קורה. הרבה פעמים בנוהל אירוע, המח"ט קופץ לגזרה ואז הוא נמצא שם ומעדכן אותנו כדי שנעדכן את כל המעטפת מסביב לכל מה שהוא צריך. אם זה קשר עם האוגדה. כל הדברים של שטח צבאי סגור צריך טפסים.

האירועים עם המתנחלים על עקירת עצים ותקיעת עמודים, כמה את מעריכה שהיו אירועים כאלה בחודש? רוב מה שהתעסקנו איתו היו זריקות אבנים של פלסטינים.

על צירים? על כבישים, מכוניות.

לא על יישובים, בתים, חקלאים? לא, פחות. יותר בכבישים. כל הזמן היה העניין עם המתנחלים, זה היה עיסוק... ברמה של הגודל שתיארתי של שטח צבאי סגור זה קרה אולי פעמיים-שלוש בתקופה שהייתי שם.

כמה זמן היית שם? תשעה חודשים. ממש סגירת שטח כי זה מגיע לרמה שחלק מהבעיה, המח"ט שלי היה טוב בליצור קשרים באוכלוסייה המתנחלת ואיך להרגיע שם את הניצים וליצור קשר שלא הופך ליהודי חברון ששם זו התמודדות פסיכית איתם, זה היה תמיד המיתוס של היהודים בחברון.

אבל לא עבדתם עם חברון? רק דברים שהיו על התפר.

אז יהודי חברון הפכו למיתוס אצלכם? כן, כי הם היו קשים במיוחד. לא שאצלנו לא היו פסיכים, אבל... הפסיכים נראה לי היו בתקוע. לא זוכרת ממש.