כמה זמן אחרי המבצע בקלקיליה אתם מגיעים לשם? התארגנו איזה שבוע, קיבלנו איזה יומיים-שלושה מנוחה ואז עברנו לשם, לכרמי צור. די מהר. אני חושב שבעצם לא הייתה תשתית עדיין של הקיום של צה"ל בשטחים, בעצם באנו לבסיס שהיו שם מילואימניקים לפני זה, שהייתה שם פעילות די מוגבלת שלהם. הם אמרו לנו שהם יורים כל הזמן גז וכדורי גומי על אנשים וזה מה שהם עשו, כנראה במשך כמה שבועות כי כל העניין התחיל אז. והגענו לשם ובגדול ישבנו בכרמי צור וישבנו ב-4 מקומות שם: היו חבר'ה שישבו בחלחול, שישבו בבית גדול, תפסנו בית באל ערוב ובית בבית עומאר. המטרה שלנו תכלס הייתה ציר 60 מירושלים לחברון, שלוש שעות בבוקר ושלוש שעות אחרי צהריים שהכביש יהיה נקי, הכוונה שלא יהיו פלסטינים באזור כי זה הזמן שהיהודים נוסעים לעבודה - בית ספר ואסור שיהיה שום צורה של איום. שום צורה של איום זה אומר שלא יראו פלסטינים ליד הכביש בזמן הזה. זה משהו לא הגיוני כי מדובר בשני כפרים מאוד גדולים, כמה אלפי תושבים בכל אחד מהם ורובם מתניידים ברגל, שהם לא יכולים לנסוע במכוניות כי לא נותנים להם. בכל זמן נתון יש מאות אנשים שהולכים לאורך הכביש. מה שהיינו עושים במשך כל היום, גם הג'יפים בסיורים וגם יחידות רגליות שיצאו מהבתים בכפרים ומהבסיס עצמו בכרמי צור, זה כל הזמן לנסות לנקות את הכביש מאנשים. כל הזמן ירינו וזרקנו גז וכדורי גומי, ממש יום-יום, זאת הייתה ההתנהלות, זה מה שעשינו שם. כל יום, כל היום, ממש. מי שהיה בתוך הבתים, יצא כל יום לסיורים בתוך הכפרים ובאזור שם. התפתח לנו, כל יום היה משחק עם ילדים זורקי אבנים, כל יום הם היו זורקים אבנים, אנחנו היינו רודפים אחריהם, יורים גומי, יורים גז ופעם בכמה ימים מישהו היה מצליח לתפוס פרס גדול שזה ילד כלשהו ואז את הפרס הזה היו לוקחים לכרמי צור לבסיס, בדרך כלל הטיפול שהוא היה זוכה לו זה – זה היה קור אימים והתחיל החורף וזה היה חורף עם הרבה שלג, היה חורף מאוד קר. כמובן הילד הזה היה בדרך כלל כאפות ועם עיניים מכוסות כשאני אומר ילד, זה משהו כמו 5-6 כאלה שהצלחנו לתפוס. הכי מבוגר בהם אני משער היה בן 15-16, היו מ-10-16, משהו כזה, הגילאים שלהם. אז הטיפול שהוא היה זוכה לו, הם היו באים ליום אחד, אחד אולי היה יומיים, הם לא היו נשארים שם יותר מזה, אף אחד לא היה שואל אותם שאלות, זה לא עניין של לחקור, זה היה העונש שלהם כביכול והם היו פשוט נזרקים בש"ג למשך כל הלילה בקור אימים. במקרה הטוב היו מקבלים איזה (שמיכת) סקביאס ופשוט היו שוכבים לילה שלם כפותים שם והיו אנשים שבמשך שמירה של 4 שעות היו בועטים בהם ועושים מה שעושים. אני יודע בוודאות על שני מקרים כאלה, הם גם אנשים שהיו ידועים כחארות בתור בני אדם בלי קשר, אנשים שלא חברים שלך, שאתה לא אוהב אותם והם כנראה הם הוציאו על אחרים את האופי שלהם. ילד אחד שברו לו את הצלעות, והוא נשאר כמובן כפות כל הזמן הזה ובסוף כששחררו אותו הוא כל הזמן התלונן על כאבים ואז גילו את זה ושחררו אותו.

מי גילה את זה, מה הביאו רופא? הרופא הגדודי הגיע לשם. לא היה לו מה לעשות מין הסתם, כנראה הוא לא שילם את הביטוח הרפואי, אז לא הגיע לו... לא שלחו אותו לבית חולים.

ילד בן כמה? 13-14, לא יודע בדיוק את הגיל.

אף אחד לא שאל שאלות? המ"פ? מצ"ח? לא. הם היו זרוקים בש"ג, זה היה מובן מאליו, לא אמרו לנו, זה לא היה נוהל – אולי כן, אמרו לנו: מי שאתם תופסים – שילמדו. אחרי זה הם חוזרים הביתה ומספרים לכולם אז שיפחדו ולא יעשו את זה עוד פעם. זה חד משמעית הייתה המדיניות כי לא הסתרנו אותם בשום מקום, הם היו בש"ג זרוקים שם וכל אחד ראה אותם, כולל מג"ד שנכנס פעם ב-, לא יודע איזה דרגות הגיעו לשם אבל אני מתאר לעצמי שהגיע לשם מג"ד כל כמה ימים, סמג"ד, יכול להיות שמח"ט הגיע לפעמים. אף אחד לא ניסה להסתיר שום דבר, זה בטוח.

כן, אבל שברו לו את הצלעות, זה לא סתם להיות אזוק בש"ג. כן, זה היה מה שנקרא תופעת לוואי, זה נלווה לזה. כל ההתנהלות הזאת זה היה יום-יום, זה מה שהיינו עושים. הדבר הכי טוב שיכולת לעשות כחייל, במיוחד צעיר, זה להגיע למטבח. אם אתה מצליח להיאחז בזה, באמת היית מלך. היה אחד שהצליח להיות שבועיים רצוף וכולם קינאו בו בטירוף. באותו זמן יצאנו גרוע הביתה, פעם בשלושה שבועות-חודש, היה סד"כ מאוד קטן ותמיד היו משימות, להלן המשימות: להוציא עוד סיור ושיהיו עוד אנשים לג'יפ. אני זוכר שבתור חיילים, מהבחינה האישית זו הייתה מלחמת קיום מבחינתנו, היו תנאים על הפנים, סבלנו פיזית, עזוב את מה שעשינו לאחרים, כולם סבלו, היה קר כל הזמן, כולם היו רעבים כל הזמן, ישנו מעט, עשו המון שמירות, המון עבודה כל הזמן. בין היתר בשעות של התגב"צ, של תגבור צירים, אני חושב שזה היה 9-12 בבוקר ובטח-5-8 בערב, גם היו עושים בבית עומאר ואל ערוב בטונדות שהיינו הופכים אותם למחסום בזמנים האלה ומעבר לכל שאר הפעילות היו סיורים וכל אלה שהולכים, שרודפים אחרי אנשים ויורים בהם והיו את המחסומים, שבודקים אנשים ולא נותנים למכוניות לעבור, הם עושים מה שהמחסומים עושים.